<h1>תלמידי רבינו פרץ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שבועות כשבועות. הא דתקינן כינויין לשבועו', כי היכי דלא לימ' שבועה לה'. תימ' דהכא משמע מכאן דשבועות הוייא ע"י כינוי בלא אזכרת השם, ובפר' שבועת העדות [שבועות ל"ה ע"א] משמ' דבעינן הזכר' הש', ותניא יתן ה' אותך לאלה ולשבועה מה ת"ל לפי שנאמר ושמעה קול אלה נאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה מה כאן בשם אף להלן בשם. וכן בריש שבועת הדיינים [שם ל"ח ע"ב] קאמר לימ' כר' חנינא דאמר בעינן שם המיוחד אפי' תימ' רבנן דאמרי בכינוי, אלמ' לכ"ע בעינן או שם או כינוי. ותי' דווקא במושבע מפי אחרים כגון שבועת סוטה וכן שבועת העדות ושבועת הדיינים הוא דבעינן שם לר' יוסי או כינוי לרבנן, אבל כשנשבע מפי עצמו אפילו בלא שם ובלא כינוי מצי אסר נפשיה. עכ"ל ר"א. [ר"א ממיץ].
<h2>דף ד:</h2>
ורבי' פרץ כת' וז"ל אמר שמואל בכולן אינו חייב עד שיאמר שאני אוכל לך. אבל מ"מ שאני אוכל לך לחוד הוי יד ואסור, והכי נמי משמ' לקמן בסמוך דפרי' מבריית' דקתני שאני אוכל לך אסור מודרני ממך אסור, דלא ס"ד דנימ' פרושי קמפרשי משום דפסיק' ליה דשאני אוכל לך לחוד סגי. וא"ת למה לי דשאני דתני מודרני ממך, הואיל ולחודיה לא מהני רק עם שאני אוכל לך, ושאני אוכל לך לחוד מהני. וי"ל דתני ליה להשמיענו דאינו אסור כשאמר מודרני הימנך אם לא אמר שאני אוכל לך בהדיה. וא"ת וכיון דאמר שאמר מודרני שאני אוכל בלא [מודרני ממך] איך מהני לחודיה ליאסר לאוכל עמו דילמ' שיאכל עמו קאמר. ועוד וכי אדם שיזמין אותו חבירו לאכול עמו ויאמר שאוכל עמו, אטו יאסר, משום דהוי יד לקונם. וי"ל שאני הכא דקאמר שאני אוכל בשי"ן. ואילו רצה לומר שיאכל עמו הוה ליה למימר אני אוכל לך, אבל השתא דקאמר שאני, יד לקונם הוי, עכ"ל.
<h2>דף ה.</h2>
דלא קאימנ' בד' אמות דילך. כיון דהלשון משמ' הנאה ומשמ' נמי אכילה ואינו מוכח יותר לזה מלזה מותר בשניהם, דהוה ליה ידים שאינם מוכיחות דלא הוו ידים לשמואל. ואין להוכיח מדפרי' מי קסבר שמוא' ידים שאינם מוכיחות וכו' משמע דאי קסבר דהוו ידים הוה אסור בהנאה, אלמ' שיותר נוטה הלשון לאיסור הנאה אע"ג דלא אמר שאני אוכל לך רק מודרני, די"ל דפריך מכח דקתני במתני' לך ולא קתני שאני טועם לחודיה, ש"מ דבעינן ידים מוכיחות, אבל אמר מודרני ממך שאני טועם ולא אמר לך לא משמ' איסור, אלא מודרני ממך דלא אישתעינן בהדך או לא אכילנא היום או עד יום פלוני ולא חל נידרו כלל דהוה ליה ידים שאינם מוכיחות. והילכתא דלא הויא ידים, דקסבר רבא הכי בסמוך. והילכתא כוותיה לבר מיע"ל קג"ם [ב"מ כ"ב ע"ב], הילכך לא הוי יד עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך, דמודרני הוי כמו קונם שאני אוכל לך, אבל שאני אוכל לך לחוד לאו כלום הוא, אבל אמר אני נודר שלא אוכל עמך או אמר אני נודר שאוכל עמך, לכאורה אפי' יד לא הוי, דדוקא כשאמר מודרני אז אסר על עצמו הנאת החפץ וכן בתופס בדבר הנדור יד מיהא הוי, אבל כשאמר אני נודר זה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר עצמו בשבועה ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה דבפיך זו צדקה. ומי' כיון דהאידנא מרגלא בפומיה דאינשי לידור כהאי לישנא אין להקל וצריך התרה שלא ינהג קלות ראש בנדרים ע"כ מן האשירי.
<h2>דף ה:</h2>
רבא אמר לא הויין ידים. והלכה כרבא כדפיר' לעיל. ואע"ג דבשילהי נזיר [ס"ב ע"ב] גר' איפכא אביי אמר לא הווין ידים רבא אמר כו', סוגייא דהכא עיקר כדפרי' בפ"ק דקידושין.
<h2>דף ז.</h2>
דא"כ ניתני ר' עקיבא מחמיר. מהא שמעינן ידות נדרים כנדרים מדאורייתא ואפי' למלקות, ולא אמרינן אסמכתא בעלמא היא. ורבנן סברי לישנא דשמותי הוא והלכה כרבנן, דהלכה כר' עקיבא מחבירו ולא מחביריו, ועוד דהא רב חסדא קאמר בסמוך לית דחש לדר' עקיבא.
<h2>דף ז:</h2>
ומנודה אני לך דמתני' ארישא דשאני אוכל לך קאי, אבל בנדינ' לך לחודיה שרי, דלא מוכח ולא עדיף ממודר הנאה אני ממך. הרמב"ן.
אין מתירין לו אלא בפניו. פי' יש עליו להתירו בפניו כדי לפייסו ממה שביישו בפניו אכן שלא בפניו נמי מהני. וי"מ דדווקא בפניו, מפני שעשה שלא כהוגן וכשיתיר לו בפניו יתבייש ויזהר ויזכר מבושתו ויתכפר. וי"מ דטעמ' הוי כדקאמר גבי יתרו במדין נדרת' במדין התר נידרך וכן בצידקייהו. ולי נר' דאם כן נידהו שלא בפניו נמי, לכ"נ דלא בעינן בפניו אלא כגון עובדא דיתרו שעשה לו טובה שנתן לו בתו ציפורה, וכן בצדקיהו שלא הרגו נבוכד' על שנשבע שלא לגלות שאכל הארנבת חיה, וי"מ כאן שנידהו בפניו לא אלים ההיתר כי אם בפניו כדאמר בגיטין כל מילתא דמתאמריה באפיה עשרה צריכ' עשרה לאישלפיה עכ"ל רבי' פרץ. עיין כל זה הדיבור לקמ' בפר' ר' אליעזר [ס"ה ע"א].
כי מתו. ולא מתו ממש, דקיימ' לן (לקמן ס"ד ע"ב) מאן אנשים דתן ואבירם וכתי' שני אנשים נצים, אלא שירדו מנכסיהם אלמ' עניות כמיתה.
ואין בין נידוי וכו'. שמותר להפר לאלתר מדשרי ליה לאלתר אין חבוש, ומנודה הרי חבוש, לנפשיה ברישא משום יקרא דבי' רב.
<h2>דף ח.</h2>
לקיים המצוה. כגון סוכה או לולב. מושבע ועומד והוה ליה כמוציא שם לבטלה לזרז עצמו לעשות המצוה ובין עביד ובין אין עביד אינו לוקה דאין שבועה חלה על שבועה.
כבוד ה' עומד, בחלום, חלם שנידוהו. דתנו גמרא, מתנו משנה ולא גמרא. ויהיב שלמא לביה עשרה כל יומא עד דמקלעין ליה מעלמא ולישרו ליה ויהיב ליה שלמא ואינהו מהדרי ליה והוי כמאן דשרו ליה ואין צריך עוד הפרה. וי"מ דבהדי דמהדרי ליה שלמא מותיב להו גביה עד דמיקלעי י' דגמירי הילכתא דנישרי לי ילך אצל אותו להתיר לו, לשויי שליח מן השמים האי צריך הפרה או לא, כך אי אפשר וכו' והא דשרו ליה בחילמא דברים בטלים הם וצריך עשרה להתירכן. לבר לישנא דקרא נקט הנביא אשר איתו החלום ידבר חלום ואשר דברי אתו ידבר מה לתבן הבר נאום הש'. נידרא לדביתהו נדרים שאין בהם עינוי נפש או מילי דעינוי נפש ולא הפיר ביום שומעו.
<h2>דף ח:</h2>
ר"ת פי' דה"ג הוה ליה נידרא לדביתהו. ובספ' הישר (שו"ת ר"ת סי' י"ח) מצאתי שהק' רבי' שמואל לאחיו ר"ת על גי' זו דגר' ה"ל נידרא לדביתהו וכו', דמה ענין דיני נדרי אשתו עד סוף פירקן אחרונים דאיירו בהו, וקבע התלמוד עובדא זו על מתני' דמנודה אני לך וכדמפר' לעי' נידוהו בחלום, ועוד משנה שלימה בהשולח [גיטין מ"ה ע"ב] שהאשה צריכה לילך לב"ד להתיר נידרה בפניה, ועוד מה הוא זה שטות לחלק בין מיכנפי ולא מיכנפי לגבי נדר, ועוד לשון כינויף לא שייך בג' כ"א בעשרה, ועוד דמסיים במילתיה ושמתא שרי למישרי במקום דרבה מיניה משמ' דבנידוייא ושמתא איירי. ומתוך כך מחק רבינו שמואל כל הספרים לאמר שיש להיות כתוב נידוייא, וטעו הסופרים, ופי' הכי שאשת רבינא נידו אותה בחלום, ושאל רבינא אם יוכל להיות שליח לקבל עשרה כי גנאי היה להביא עשרה אל תוך ביתה, ושאל מי הוי בחלום כמי שלא בפניו או דילמא הוי כמו בפניו, דאמר לעי' אין מתירין אלא בפניו. והשיב לו אי מיכנפי מתכפר לה אפי' שלא בפניה, ודמי להא דאמר לעי' [ח' ע"א] לישיב אפרשת דרכים ויגרום שיתנו לו שלום ע"י הערמה שיתן להם שלום תחילה ובהכי קים להו שמתכפר. וקאמר ש"מ תלת. פי' בנדוי של חלום כזה או בנידוי כה"ג שלא ידע מי נידהו, ובסיומא קאמר ושמתא אפי' באתרא דרבה מיניה, פי' מה שאמרתי לך היינו נידוי שהוא חמור, אבל שמתא אינו חמור כל כך. (ועי' תו"י ח' ע"ב). ור"ת השיב לו והעמיד כולה מילתא בנדר, וגרי' נידרא. ופי' דאין בין נידוי לשמתא כלום אלא שמתא בלשון ארמית ונידוי בלשון עברית. וכן מוכח בפר' אילו מגלחין [מו"ק י"ז ע"א] דריש לקיש אמר לההוא גברא ליהוי בשמתא, אמר ליה אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך, אלמא חדא היא. ועוד ק' מה עניין חרטת אשתו לנידוי. ומי' רבי' שמואל גורס מהו שיעשה שליח לאשתו, ול"ג לחרטת, וכינוף נמי מצינן כה"ג בסנהדרין האי אודיתא אי מכנפי כתבינן ואי לא לא, והאריך ר"ת מאד בספר הישר וסיים וכוליה מילתיה דרבינא משום שמתא דסיפא נקטא, ועיי' בספר הישר. ובסמ"ג כת' שגי' נידוייא היא עיקר, דבנידוי איירי כולה מילתא.
מהו שיעשה שליח להגיד לב"ד חרטת אשתו או יהיו ב"ד צריכין חרטה מפיה. אי מיכנפי דלא מטרחינן בי' דינ' לכנופי כדי להתיר לה לדידיה נמי לא מטרחינה למייתי קמי' דבי' דינא ואי לא מיכנפי ב"ד כיון דמטרחינן ב"ד לכנופי כדי להתיר לא נימ' שנעשה שליח אלא לדידה נמי מטרחי' למייתי קמיה דינא כדי שישמעו החרטה מפיה.
מהו שיעשה בעל שליח לחרטת אשתו הק' הר"ר אליעזר ממיץ אפי' שליחות אין צריך רק שידע החכם שהנודר מתחרט יכול להתירו בלא דעת הנודר. דהתרת החכם הויא כמו התרת הבעל ותניא בסוף קידושין [פ"א ע"ב] אישה הפרה וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפיר לה בלא ידיעתה ולא מצינו חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם. ותי' שאשתו של רבינא אמרה לו שיתיר לה נידרה דהלכה כרבנן דאמרי' בפ"ב דנגעים כל הנגעים [כו' וכל הנדרים אדם מתיר חוץ מנידרי עצמו והוא חלק כבוד לרבו והלך לפניו שלא מדעתו ושאל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו להביא הדברים לפניו שלא מדעתה כי שמא אם היתה יודעת לא היתה רוצה להתבייש שאביא הדברים לפניהם ואדעת' דהכי לא נתחרטה אלא אי מיכנפי אין, דכיון שאינך צריך לחזר אחריהם אינה מקפדת ואי לא מיכנפי ואתה צריך לחזר אחריהם ולפרסם הדבר והיא מתביישת ואדעת' דהכי לא נתחרטה. ורשב"א הק' אם מועיל התרת חכם שלא בפני הנודר, אמאי אמרינן בגיטין פר' השולח [מ"ו ע"א] נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד תשלח שליח ולא תתבזה. ותיר' ר"ת דאף ע"י שליח איכ' ביזוי כדאמר בכתובות פר' אלמנה ניזונת [צ"ז ע"ב] אלמנה מוכרת שלא בב"ד לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אלמנתו ואהאי תשלח שליח ויתנו לה רשות למכור אלא ודאי ע"י שליח שייך ביזוי, כ"ש הכא שאינה רוצה שתתבזה שיאמרו עליה נדרנית היא וכן הורה רבי' שמשון משאנץ דאם שלח אדם חרטת נידרו בכתב לחכם שמתיר שלא בפניו, והביא ראייה מההוא דבעל פ"ב דקידושין שהבאתי לעיל. ומי' בספר הישר כת' רבי שמואל וז"ל אפי' המודר מחבירו אמרינן לקמן אין מתירין לו אלא בפניו של מודר ויליף ליה במדין נדרת כו' כ"ש וכ"ש שאין מתירין אלא בפני הנודר עצמו. ועוד מצאתי דלהכי חילק בין מיכנפי ובין לא מיכנפי דשמא אם יצטרך לחזר לקבצם אולי מתוך כך ישכח דברי אשתו ופתח חרטתה וישנה הדברים ויוסיף או יגרע.
לא שרי למישרי נידרא באתריה דרביה, פי' מדלא התיר רבינא. וא"ת משום דקסבר דילמ' כר' יהודה בפ"ב דנגעים דכל הנדרים אדם מתיר חוץ מנידרי אשתו. וי"ל מ"מ למה לא קיבץ ג' בביתו שיתירו לו אלא ודאי אף זה לא היה יכול לעשות באתרא דרביה.
ושמתא אפי' באתרא דרביה, משום דאין להשהות שמתא על האדם ושמא לא רב מומחה, ומומחה או ג' הדיוטות שרו נמי נדר, כדאית' פר' יש נוחלין [ב"ב ק"ז ע"ב] והכא איירי בשמתא. וא"ת ורב אשי למה לא התיר הוא לבדו והלא מומחה היה ומומחה מתיר. וכי תימ' לא היה מחזיק עצמו בתורת מומחה זה אינו. דהא אמרינן פר' פסולי המוקדשין [בכורות ל"ו ע"ב] שרב אשי התיר בכור לבדו ובהתרת בכור בעינן יחיד מומחה או ג' הדיוטות כדאית' התם ובפ"ק דחולין [י"ח ע"ב] גבי טבעת הגדולה. וי"ל רבינא שאל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו ולא פי' חילוק דיחיד מומחה ולפי מה ששאל השיב לו. ועי"ל לגבי בכור לא בעינן רק מומחה דגמיר אבל גבי התרת נדרים בעינן מומחה דסמיכה. וכן לא היה רב אשי. ובסמ"ג כתב אין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול ממנו ובמקום רבו אסור להתיר שלא מדעת רבו ואומר לו מותר לך אבל אם אמר לו מופר לך או נעקרה שבועתך לא אמר כלום שאין מפיר אלא אב ובעל, מרדכי, ומלשון סמ"ג משמע שהנודר צריך להיות אצל המתירים ועיי"ש. וכת' המרדכי ז"ל ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן או קיבל שבועתו וניחם אין מתירין לו אלא בפני ראובן שהשביעו ואומ' ר"י דדיעבד מהני אפי' שלא בפניו וראייה מצדקיהו שנשאל אפי' שלא בפני נבוכדנצר ולכתחילה נמי לא אמרנא אלא באדם שעשה לו טובה עכ"ל.
<h2>דף ט:</h2>
וסומך ידו עליה ושוחטה, פי' הילכך ליכ' למיחש לתקלה. כתב הר"א וז"ל ושמעינן מהא דלא מיבעי ליה לאדם כשר למינדר או לאישתבועי בלא מידי אלא אי בעי למיעבד מידי כגון למיתב זוזא לענייא או לפדיון שבויין וכיוצא בזה איתא לההוא מילתא דבעי למיתב בידיה ליתיב ליה לאלתר ואי לא לימא ליה לא לימ' ליה מידי עד דאתי לידה ויהיב ליה כי היכי דלא ליפשע ואם הקהל פוסקין צדקה והוא צריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר ומי' אם מצוה דגופיה ומיחייב בה ורמייא עליה וכגון הא דאמר אשנה פרק זו או מסכתא זו וירא פן (ישתדל) [יתרשל] וגם בידו לקיים בדבר שרי ליה למינדר לזרוזי נפשיה כדרב גידל וכ"ש היכא דרגיל דמישתלי ועבר על אחת ממצות לא תעשה או משתדל בקיום מצות עשה דשרי למינדר ולאישתבועי להחמיר על עצמו כדי לקיים המצות ועל זה שנו חכמים נדרים סייג לפרישות.
<h2>דף י.</h2>
הרי אילו כינויין לנדרי' כלומ' לנידרי' קרבן שאם קיבל עליו קרבן בלשון אחד מן כינויין הללו הרי אילו חייב קרבן משום דאחד כינויין ואחד קרבן תחילתן ק' שבותא שבוקה שקוקה. לא גר' הכא נדר במויי הרי אילו כינויין לשבועה תרגום של שבועה מומתא, לשון גוים שיש מקומות שקורין גוים קרבן באחד מלשונות אילו שבדו חכמים אמר כן ק' כנגד ק' של קרבן והיינו דתנן נדרים סייג לפרישות כלומ' שתיקנו חכמים לשונות הללו שלא יבא להזכרת השם כדי שיפרוש מן העבירה והיינו נמי משמרת למשמרתי כגון שנייות לעריות ושאר סייגין. ובכינויין דנדרים הוא דפליגי אבל בכינויין שבועות ונזיר שיכול להגיה בל' ק' וא' וקולמוס, וקרוב לשונם ללשון תורה, כגון נזיק ימחוק רגל ק' ויהיה נזיר. חרק כמו חרם שבוקה כמו שבועה, מויי לשון מומתא אילו דודאי אסורין. וי"מ דבכולהו כינויין פליגי בין בנדרים בין בנזיר בין בחרם בין בשבועה, בדו כלומר אין להם עיקר מן התורה. קרבן לה' ולימא לה' קרבן, לא לימא, דילמא יאמר לה' בלא קרבן.
<h2>דף י:</h2>
כינויי כינויין אסורין דקסבר לשון גויים הן. והילכך הוה ליה איסורא דאורייתא ואמטו להכי גזר לשון שבדו ואין להם עיקר, וכינויין כזו ולא כינויי כינויין. מפשא שם חכם. מקנימא כינוי דקונם, מקניחנא כינוי דקונח וכן כולם. מפריחנא כינוי דפריח. לא אמר כלום לא פליג אמתני' דכשאמר במוהי לא אוכל ככר זה לא אמר כלום, האומ' ככר זה עלי מוהי הרי זו שבועה שלא יאכל הימנה. ויש גור' תניא רשב"ג אומר' במויי לא אמר כלום, ופליג אמתני'. אך לא מפי המורה.
האומ' לחבירו. כאימרא שלא אוכל לך, משמ' כיבשי תמידין. דמתרגמינן [במדבר כ"ח ג'] אימרין. כדירין כדיר בהמות וקדשים. כעצים משמע כעצי המערכה. כאישים משמע כאש שעל גבי המערכה שהוא אסור ויש בו מעילה כדאמר במסכת יומא [כ"א ע"ב, ביצה ל"ט ע"א]. כמזבח כאבני המזבח משמע. כהיכל. כאבני היכל. כירושלים. כאבני ירושלים, ואפי' אמר אחד מכל משמשי המזבח, כגון יעים ומזלגות קערות וכפות ואע"פ שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר בקרבן, דכשקרבן שאוכל לך דמי ואסור לפי שנדב בדבר הנדור, שכל אילו באים מדבר הנדור ואפי' ירושלים כדאמר פר' בתרא דכתובות [ק"ו ע"ב] מותר הלישכא מה היו עושים בה לחומת העיר ומגדלותיה. וה"ג דאף האומר ירושלים לא אמר כלום, וקמהדר את"ק, דת"ק סבר לא שנא כמזבח ולא שנא מזבח ולא שנא ירושלים ולא כירושלים וכן כולהו הוי נדר בקרבן, ואתא ר' יהודה למימר לא מיבעיא אימרא דידים דלא אמר כלום וכן כולם, אלא אפי' כדאמר ירושלים עלי ככר לא אמר כלום, הואיל ולא אמר כירושלים. וק"ק לשון זה ומ"מ אין לשנותו.
<h2>דף יא.</h2>
סברוה מאי לחולין דקאמר לא חולין ליהוי אלא קרבן כדפי', ואשמועינן דמכלל לאו אתה שומע הן. דהלכה כרבנן דפליגי עליה דר' מאיר ולא בעו תנאי כפול. והר"א כתב ז"ל ר"י פסק כר' מאיר דבעינן תנאי כפול וכן עמא דבר עכ"ל. ורבי' פרץ הק' דבשילהי שבועת העדות [שבועות ל"ו ע"א] אית ליה לר' מאיר באיסורא מכלל לאו אתה שומע הן, דמשני כי אית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן ולא בעי תנאי כפול באיסורא אבל בממונא אית ליה, וא"כ היכי קאמר הכא בנדרים לית ליה לר' מאיר מכלל לאו וכו' ובעי תנאי כפול והא נדרים איסור'. ותיר' דווקא באיסור חמור כגון שבועה לא בעי תנאי כפול, אבל בנדרים דלא חמירי בעי תנאי. והק' הא רבי' אלחנן דבפר' האומ' [קידושין ס' ע"א] מייתי קרא דאז תינקי מאלתי דגבי אליעזר סיועא לר' מאיר דבעי תנאי כפול, והא שבועה דחמירא הויא, ושמא התם איסורא דאית ביה ממונא דכל טוב אדוניו בידו. א"נ התם בעינן תנאי כדי שלא תחול השבועה אם לא יאבו לתיתה לו, אבל לחול השבועה ודאי חלה, ולא בעינן אליב' דר' מאיר תנאי כפול. והר"ר אשר תיר' דהכא גבי נדרים כיון שהולכין בהם אחר לשון בני אדם דין ממון יש להם. ועו' תיר' ר"ת דנדרים דהכא שהן נדרים דאכילה איסורא דאית בהו ממונא הוא ולהכי בעי ר' מאיר תנאי כפול. והמרדכי כתב ז"ל, כת' בסמ"ג דכל תנאי שבעולם בין בגיטין בגירושין בין בדיני ממונות צריך להיות כתנאי ד' דברים תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ותנאי שאי אפשר לקיימו בסופו וכן גבי אתרוג צריך שיאמר לו ע"מ שתחזירוהו לי הרי הוא שלך, ואם לא תחזירהו וכו', ובכמה מקומות בתלמוד אין חושש להאריך כל כך, עכ"ל. והמיימוני כת' פ"ו דהילכות אישות ז"ל מקצת גאונים אחרונים אמרו שאין צריך לכפול תנאו כי אם בגיטין וקידושין ולא בדיני ממונות ואין ראוי לסמוך על דבר זה דהא מעשה דבני גד ובני ראובן ממון היה ולא גיטין וקידושין, וכן הורו גדולים הראשונים וכן ראוי לעשות עכ"ל. ובה"ג שבשאלתות פר' מטות וכה"ג פס' הלכה כר' מאיר. וכת' רבי' שמחה דאי קיימא לן כר' מאיר באיסור בממונות נמי קיימ' לן כותיה. וכן פי' התו' פר' האומ' בקידושין גבי דברים שבלב. אבל רשב"מ פס' פר' יש נוחלין וכן רבי' שמואל ב"ח דאין הלכה כר' מאיר כ"א בגיטין וקידושין. וכן פסק ר"ש דמעשים בכל יום שאין מקפידין במקח וממכר על תנאי כפול. וקיימ' לן בהרבה מקומות שהמנהג עיקר. וכן כתב ראבי"ה בש' זקינו. ועוד מצאתי וז"ל אע"פ שבפר' מי שאחזו מוכיח דבעי ר' מאיר תנאי כפול אפי' בע"מ אין הלכה כמותו בזה. דרבינא ורב אשי סוברים דכל האומ' ע"מ כאומ' מעכשיו דמי, ושם מוכח דבמעכשיו אין מצריך כפלות עכ"ל.
<h2>דף יג:</h2>
ירושלמי [נדרים פ"א ה"ד] איתמר ידי עושה עימי אסור איבעי' להו חרש עמו עד כמה הוא אוסר עד כדי שכרו או עד הבאת קרקע נדר עמו בתנור עד כמה הוא אוסר עד כדי שכרו או עד הנאת תנור, ולא איפשיטא.
על דבר שאין בהם ממש כת' הר"א וז"ל, ודברים שאין בהם ממש מיהא בל יחל דרבנן איכא.
ואילו מותרין עורות לבובין. חוקת הגוים בעוד הבהמה בחייה, היו מקדרין כנגד הלב ומוציאין הלב לשם ע"ז, ומיתסר כל העור כאילו נשחטה לע"ז.
כחלת אהרן ותרומתו. פי' דאף מקמיה קריאת שם מיתסרא משום טבל, וי"מ משום דכתי' נדר לה' בדבר הנודר לה' ולא לכהנים, וצ"ע עכ"ל מהר"פ.
הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר. י"מ דהיינו טעמ' כדלקמן (ס"ד ע"א) אמר פותחין לאדם משום כבוד אביו, וחכמים אוסרין, והכי פי' הכא אין פותחין לו בכבוד אמו לומר לו אילו ידעת שמגונה הדבר לפני הבריות שתליתה הדבר בערות אימך, אדעת' דהכי מי נדרת, דודאי ישקר, שלא יאבה שיחזיקוהו רשע, ולכך פותחין לו ממקום אחר, ותימ' דלא דמי כלל לההוא דלקמן דנדר גמור הוא, אבל הכ' שמתפי' בדבר האסור ואין הנדר חל כלל, מה צריך למצוא לו חרטה, ועוד דבגמ' מדמי בשר אחותו לבשר אימא, והתם לא שייך בו גנאי כלל, דלא מחזיק עצמו רשע, שאינו מחוייב לכבדה, לכ"נ דפותחין לו פתח ממקום אחר, כלומ' אין מתירין לו מיניה למימר אין הנדר כלום, הואיל והתפיס בדבר האסור, אלא צריך למצוא לו חרטה אחרת מעולה כדי שלא יקל ראשו, פי' שלא ירגיל ליאסר עליו ביאת אשתו בעניינין אילו, ויבא לידי קטטה עם אשתו, ויבא לאוסרה, מתוך שיראה שלא יצטרך חרטה, לפעמים ע"י הרגל נדרים ידירנה בנדר גמור. ואין להק' אמאי נקט כבשר אימא, לינקוט כבשר חזיר והני מילי דלעיל, די"ל הנהו אין צריכין פתח וחרטה ומותרין הן, דדוקא כבשר אימא שדומה לנדר, שאוסר ביאת אשתו כביאת אימו, ואע"פ שאינו דבר הנדור מ"מ דומה שראוי לחול, הילכך צריך חרטה שלא יקל ראשו. ואין לפר' שלא יקל ראשו לכך, שלא יהא קל בנדרים כדלקמ' (כ' ע"א) בקרבנות מלכים, דא"כ אפי' כבשר חזיר וע"ז נמי, אמאי אמרינן לעי' דמותרין, יצטרכו התרה כדי שלא יקילו בנדרים, ועוד ליתני לישנא דלקמן שלא ינהג קלות ראש בנדרים, אלא נראה טעמא כדפרי', דמתוך שיהיה סבור שאין צריך התרה יאסור לפעמים בנדר גמור, אבל באומר כבשר חזיר או כע"ז שאוכל לך לא חיישינן למידי, דאי חיישינן שיאסור ממש ומה בכך ויאסור, אבל הכא משום קטטה הוא דחיישינן. וא"ת ובדבר האסור דלעיל, אמאי לא מצריכנן התרה שלא ינהוג קלות ראש בנדרים, כדלקמ' גבי קרבנות מלכים כי אמר לא נתכוונתי, וי"ל דהתם דווקא שהוציא נדר גמור מפיו, אלא שאמר לא נתכוונתי, הילכך צריך פתח וחרטה, אבל היכ' שלא הוציא שום נדר מפיו, אלא שהתפיס בדבר האסור לאו כלום הוא, ואין צריך חרטה משום שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. הכל מיסוד רבי' פרץ.
<h2>דף יד.</h2>
בדבר הנדור כגון הני דלעיל [ט' ע"א] בקרבן, נזירין, דהוי כאסר על יד קדושת הפה, וכן אם נדר על ככר וחזר ואמר על אחר הרי זה כזה. ואפי' עד מאה כולן אסורין, דמתפיס בנדר כמוציא נדר מפיו דמי, והכי תנן בנזיר [פ"ג כ' ע"ב] הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני כולן נזירין. ועוד תניא [לעיל י"ב ע"א] אי זו הוא איסר האמור בתורה, הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין, כיום שמת בו אביו, כיום שמת בו רבו, כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, כיום שראיתי ירושלם בחורבנה, ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו יום, והוא הדין נמי שאם אמר הרי עלי כיום שמת בו אביו וכו', ולא הזכיר אכילת בשר ושתיית יין, ותנן נמי [נזיר ב' ע"א], הריני כזה הרי זה נזיר, ואמר שמואל [שם ג' ע"א] כגון שהיה נזיר עובר לפניו, אבל אם נשבע על ככר שלא יאכלינו, ואחרי כן אמר הרי זה כזה על ככר אחר לא אמר כלום, דאמר פ"ג דשבועות [כ' ע"א], מתפיס בשבועה רבא אמר לא כמוציא שבועה מפיו דמי, והיינו טעמ' לפי שהנדר חל על החפץ, וכי התפיס חפץ בחפץ נאסר זה כזה, מידי דהוה אמתפיס בקרבן, אבל שבועה הוא אוסר גופו על החפץ, אבל בחפץ אין איסור דקדושה בו כלל, הילכך כי אמר זה כזה אין כאן איסור כלל, ואפי' נשבע על יום שמת בו אביו שלא יאכל בו, ואחרי כן התפיס יום ביום לא אמר כלום, דההוא יומא לית בגופיה נידרא ולא מידי עכ"ל הר"א מטולטין.
ומצאתי בתשובו' וכתו' דהלשון מן הבריית' דקתני הרי עלי שלא אוכל בשר וכו' לאו דווקא, דבעניין זה לא חייל, דהוי דבר שאין בו ממש, מידי דהוי אקונם שאני ישן דבסמוך, אלא פי' אכילת בשר עלי, א"נ שאני שינה דגוף הדבר אין בו ממש, ועוד הק' מתפיס בדבר האסור יאסר, מידי דהוה אנדרים דחלין על דבר מצוה כדלעי' בשילהי פירקין [י"ג ע"ב] ותיר' מ"מ דבר הראשון צריך להיות נדור, ועי"ל לדבר מצוה היינו לבטל המצווה, לאסור איסר וכו' עד לכדתניא איזוהי איסור וכו', הכפילות בלשון דריש ולא אמרו דברה תורה כלשון בני אדם, כמו גבי עזוב תעזוב, הענק תענק, דכל היכ' דאיכ' למידרש דרשינן. וא"ת בשלמא לאביי דמוקי קרא למתפיס בדבר הנדור ניחא, דאיצטריך הכפילות, אבל לרבא דלא איירי במתפיס, אלא דריש בפ"ג דשבועות [כ' ע"א] איסר זה הטילו הכתו' למדרש הוציאו בלשון נדר בלשון שבועה שבועה, וא"כ הכפילות למה לי, ושמא י"ל דאפי' לרבא מודה דנידרוש מתפיס בנדר היכ' שמפרש להדי אכילה וכדקתני בריית', הרי עלי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין ביום וכו', אבל (ו)אם התפיס בנדר סתם, כגון שאמר ככר זה כזה ולא פירש אכילה אינו חל עליו כלל, דלא מיסתבר ליה לרבא לאיתויי מקרא רק באותו עניין שמפרש הברייתא לשמו' דבר בה, שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין וכו', וניח' השתא דקאמר מיבעי ליה לכדתניא, בין לאביי בין לרבא וצ"ע עכ"ל רבי' פרץ והוא דלא כהר"א מטולטין.
וצריך שאילה מדרבנן. כת' הר"א דווקא מדיר אשתו ומתפיס הנאה בדבר האסור צריך שאילה, שלא יקל ראש להרגיל בכך. ומתוך כך יאסרינה מכל וכל, אבל מתפיס אכילתו והנאתו בדבר האסור לא בעי שאילה, והנודר בתורה צריך שאילה, מאי טעמ' בין זה למה שכתו' בה, הרי זה אסור אתי לאיחלופי. ובירושלמי גר' הנודר בתורה הרי זה מותר, במה שכתוב בה הרי זה אסור.
<h2>דף יד:</h2>
ומודה רב יהודה וכו'. נר' דהלכה כרב יהודה, שהיה מופלג בחכמה טפי מרב נחמן, ועוד כי הוא מחמיר, וכולהו פירכי מיתרצי' אליבי' דרב יהודה, ורב נחמן גופי' שני אליבי' דרב יהודה. הנודר בתורה הרי זה מותר בקדושת תורה קאמר, במה שכתוב בה הרי זה אסור בקרבנות שכתובין בה.
<h2>דף טו.</h2>
אי אתה רשאי להתירן בפניהם היתר. כת' בשיטת רבי' פרץ וז"ל נר' לי אע"ג שמפר' התו' דווקא מנהג של חומרא, אבל של טעות שרי להתיר כההוא [חולין ו' ע"ב], שהתיר ר' בית שאן כולה על ידו, מ"מ צריך להתיר דאם נקיל בהו סרכי בהו מילתא, ואתי לאקולי בנדרים, וה"נ מוקמינן לה בפסחים [נ"א ע"א] הך בריית' [בכותאי] (בכושאי) דסרכי מילתא, והשתא לרבינא לא הוי דומיא דקונם שאני משמשך דתני מתני' בהדייהו, דהנהו הוייא איסורא דאוריית', ונר' דהלכה כרבינא שהוא בתרא', וצריך להתיר נדרים נמי שאין בהם ממש מדרבנן, ואפי' אידך דלא מוקי ברייתא כדמוקי רבינא, היינו משום דלא ניחא ליה מדתני בהדייהו קונם שאני משמשך, דהויי' איסור' דאוריית', אבל דבעי התרה מדרבנן מודה נמי לרבינא עכ"ל מהר"ף. וכתבה הגה' בהילכות נדרים במיימוני, דמי שנהג שלא לאכול בשר ולשתות יין מי"ז בתמוז ועד ט' באב, אפי' לא נהג כן אלא פעם אחת צריך היתר, אם היה דעתו לנהוג כן לעולם.
בזמן מיוחד ושוב נתחרט צריך התרה מדרבנן, ויפתח בחרטה שלא נהג כן לשם נדר, ותדע דלעיל קתני אסור במתני', ואילו הכא קתני בל יחל.
מכאן היה אומר הר"י כהן וז"ל אם אדם נוהג שלא לאכול בשר או שלא לשתות יין אי אתה רשאי לנהוג לפניו היתר לבטלן.
<h2>דף טז:</h2>
ה"ג ברוב ספרים אלא אמר רבא הא ישיבת סוכה עלי שבועה, הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה, מלשון זה משמע שבא למצא חילוק בין שבועה גופה ולמימר דזימנין חיילא על דבר מצוה, כגון דאמר בפירוש ישיבת סוכה עלי שבועה, והא דקתני מתניתי' חומר בנדרים מבשבועות ר"ל בנדרים סתם מבשבועות, ר"ל בנדרים סתם מבשבועות סתם, ולר"י נראה דבקונם דהיינו נדר בין הזכיר קונם על החפץ, בין אמר' [רק] קונם שלא אשב בכל עניין חייל על דבר מצוה, וקונם שהוא לשון הקדש או קרבן לא שייך על גוף האדם, הילכך בכל עניין דקאמר דעתו לאסור החפץ ולא גרע מידות נדרים, וכן בשבועות הואיל וסתם שבועות אסר נפשיה על חפצא, אף כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה, אמרינן דר"ל שבועה שלא אשב בסוכה ולא מהניא מידי, וא"ת ולמה לי קרא בשבועה דלא חייל על מצוה, תיפוק דאתי עשה וידחה לא תעשה דבל יחל, וי"ל בנדר איכ' עשה ולא תעשה, כל היוצא מפיו יעשה. א"נ ס"ד דנילף שבועות מנדרים משיטת רבינו פרץ.
<h2>דף יז.</h2>
יש נדר בתוך נדר פי' חל על נדר ומפר' בנזיר, ושפיר מיקרי נזיר דכתי' להזיר אבל אין שבועה חלה על שבועה. חייב על כל אחת. פי' וה"נ צריך למנות ב' נזירות, וה"נ מצי למימר הריני נזיר הריני נזיר בלא שום תנאי, אלא אורחא דמילת' להזיר על דבר, וא"ת ואמאי שבק מילתא דנדר ונקט נזיר, ואי משום דבנדר דבנזיר כתי' נדר להזיר וילפינן דנזיר חל על נזיר, ה"נ כתי' לנדור ונדר ונילף מיניה נדר חל נדר, וי"ל דודאי לא חל דכיון שנדר אוסר החפץ אין איסור חל על איסור, אבל בנזיר אוסר עצמו ומשעבד נפשיה לכמה נזיריות, ועוד בנזירות שייך תוספ' יום, כדמפר' בגמ' אבל בנדר מנדר ראשון אסר הככר או החפץ ומה תוספת שייך תו, והוי כאילו נדר על נזיר חזיר ונבילה שאין בו נדר כלל, ולא דמי לנדר שחל על דבר מצוה כגון קונם מצות פלוני עלי שמונע עצמו מעשות המצוה, אבל אמר קונם חמץ בפסח או נבילה לא אמר כלום משיטת המהר"ף.
<h2>דף יח:</h2>
אם של שמים נדר. פי' שאמר בפירוש ככר זה עלי כבשר מליח של שמים, דהיינו קרבן דכתי' על כל קרבנך תקריב מלח, והוי דבר הנדור והיינו פירושו להחמיר, וקשה דא"כ מאי קמ"ל בפירושן ועוד דא"כ הוה ליה למיתני אם כבשר מליח של שמים נדר אסור, ואם כבשר מליח של ע"ז מותר, כיון דבתחילת הנדר איירי. ועוד הקשה הר"ר אשר כיון שמיירי שפי' לע"ז או לשמים, מה קולא וחומרא שייך להזכיר, כל היוצא מפיו יעשה. ונר' לפר' דנדר סתם, ושיילינן ליה הילכך אי קאמר של שמים היה בדעתו אסור, ואם של ע"ז מותר, ואם אמר שבסתם היה דעתו ולא נחשב ללב איזו אסור, והשתא קמ"ל דמהימנינן ליה במאי דקאמר. וא"ת ומ"ש מההיא דלקמן [כ' ע"א] דלא נדרתי אלא בחרמו של ים, דמחלקינן בין ת"ח לע"ה, דבע"ה לא מהימן, ועוד ק' דה"נ ה"מ למיתני כדקתני בסיפא, דקתני בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, ה"נ ליתני ולא נדרתי אלא בשל ע"ז, וי"ל דהתם הוו מילי חרמו של ים, ואין משמ' כלל לשון נדר, דהוי שינוי מאד, כי אין דרך העולם לדבר כן, וכן בקרבנות מלכים דסיפא אין לשון העולם לקרא קרבן קרבנות מלכים, הילכך גבי ע"ה לא מוקמינן ליה, אבל הכא אין הלשון משונה, וגם מ"מ נהי דר"ל לע"ז, מ"מ הוי מילי דאיסור ומשמ' לשון נדר, הילכך מהימן אפי' ע"ה, ולכך נמי לא קתני כדקתני בסיפא דרי' כמה שאומר פי' להקל ולא הוצר' להאריך כיון שלשון בני אדם שוה בהם, ובין לע"ז ובין לדבר בשר מליח או יין נסך, משיטת הר"פ ומתוס' הר"ר אשר מטולטא.
<h2>דף כ.</h2>
חרמו כדכתי' [יחזקאל כ"ו ה'] משטח חרמים, וי"מ חרם שבין שני תחומי שבת הוא קבוצת מים. בעצם שהנחתי. פי' הנחתי עצם בתיבתי לידור בו, להטעות העולם. ואם נשאלו, מפר' בגמ' כגון ע"ה שבא לישאל מה עונשו, ונהג היתר לפי שלא היה חושבו לנדר ועתה לבו נוקפו שמא הוא נדר, עונשין אותו לנהוג איסור כימי היתר (ומחרימין) [ומחמירין] עליו למצוא פתח וחרטה, כגון אדעת' דהכי מי נדרת', אבל אין פותחין לו פתח (כ"כ) [לבך] עלך, או כדו תהית, וחכמים אומרים כלומר בהא מודינא לך דצריך למצוא פתח ממקום אחר כדאמר', אבל לא סבירא לן דעונשין אותו ליאסר כימי היתר, וק' הואיל ולא פליגי עליה דר' מאיר במילתיה דמחמירין, למה לא אמרו לשון ת"ק מחמירין וכו', ונראה דפליגי את"ק וקסברי דאין צריך למצוא פתח אדעתא דהכי מי נדרת', אלא פותחין לו פתח למימר לבך עלך, או כדו תהיית, והא דנקט ממקום אחר לאו לאפוקי דלא שרינן מיניה וביה, למימר שאין הנדר כלום, אלא לומר שאין מתירין לו ע"י שישאלו לו אם היית יודע דהוי נדר כה"ג מי נדרת, אלא צ"ל כדן תהיית או לבך עלך, וגם לפליגי אר' מאיר וסברי (אין) אין עונשין, ובירושלמי מפר' מחמירין עליו כשיבא לחכם להתיר, יטריחיהו לומר לו לך אצל פלוני, וידיחהו מחכם לחכם, וע"י כן ימאן מלידור משיטת מהר"ף.
אמר מר אין נשאלין, בנדרים יש כמה לשונות משונין במקום אחר אינו אומר אמר מר (כל) [על] המשנה. רבי' פרץ.
אבל בעם הארץ שבא לישאל וכו'. י"מ דווקא בא לישאל, אבל לא בא לישאל לא אסרינן ליה, משום דא"כ פשיטא ליה דלא הוי נדר כלל ולא יבא לידי קלות ראש בנדרים.
כדתניא מי שנדר ועבר על נזירותו, וכו'. וא"ת ומה מייתי מנזירות (דלית) [דאית] לה קיצבא ל' יום לנדרים דלית להו קיצבה, וי"מ דאין להחמיר בנדרים יותר מבנזירות, דיש בו קרבן ואם עבר על נידרו דיי לו בל' יום, וי"מ דאף ר' יוסי דאמר בנזירות ל' יום מודה בנדרים, הואיל ואין לו קיצבה, שצריך לנהוג איסור כימי היתר, ואין נר' דבתוספת' קתני פלוגתייהו דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי, וי"מ דהלכה כר' יהודה משום דבפ' ב"ש [נזיר ל"ב ע"א] שונה מילתי' דר' יהודה בסתם ברייתא, משמע דהלכה היא וגם קרי לה בלשון רבנן, ולענין מתניתין דנדר בחרם (מספק' לן) מספקא לן אם היינו גזיר' ולא קנס, דהילכתא כר' מאיר בגזירותיו ולא בקנסותיו, עכ"ל מיסוד מהר"ף.
בנזירות מועטת דיו בל' יום. ודווקא בנזירות קאמר ר' יוסי ל' יום, לפי שיש קצבה לסתם נזירות ל' יום, אבל בנדרים שאין להם קיצבה, מודה ר' יוסי שצריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר, ובסוף העמוד פי' בע"א.
ומעשה באחד. שנדר מכל פירות חוץ מדגן, ועבר על נדרו ימים רבים ולא החמירו עליו לנהוג איסור כימים שנהג היתר, לפי שהיה בא לידי מכשול, שלא היה יכול ליזהר, וכיון שאין איסור אלא קנס בעלמא היכא שאין יכול ליזהר אין להחמיר עליו עכ"ל האשירי.
ומשמתינן ליה. וה"ה להני דקאמר לעיל פותחין להם פתח ממקום אחר. בי' דינ' דשרו להו בלא פתח ממקום אחר משמתינן ליה הרר"א.
אל תהי רגיל בנדרים. והא דאמר (אבות פ"ג מ"ג) נדרים סייג לפרישות, היינו אשנה פרק או מצוה אחרת. באשתו נידה. אבל בא"א עונשו חמור טפי. מפני שמהפכי' שולחנ', והוי מדה כנגד מדה, הדבר תלוי בירכים לפיכך מלקים, וכן כולם.
<h2>דף כ:</h2>
מכסה טפח מבגדי עצמו משום צניעות, דמאי ראייה שייך בחצי הלילה.
ערכתי לו שולחן והפכו. וא"ת היכי שרי והא בפר' י' יוחסין אמרינן דאסור במעשה ער ואונן, והכא שלא כדרכה הוה, דאין לפר' דהכא י"ל הוא למטה, דהפיכת השולחן משמ' הפיכת האשה, ונר' באקראי בעלמ' שרי, אבל תדיר כשמתכוין להשחית זרע כמעשה ער ואונן אסור, ול"נ דגם הוא למעלה שיי' למיקרי הפיכת שולחן, שהיא הרי הפוכה ממה שדרכה להיות פניה למעלה, ועתה הם למטה ונהפכו.
בני נידוי ואע"ג דפר' אילו מגלחין [מו"ק ט"ו ע"ב] מבעי לן אי מנודה אסור בתשמיש המיטה, מ"מ אין ראיה להתיר. מהר"ף.
ארבעה נדרים התירו חכמים, וכו'. בגמרא מפרש [כ"א ע"ב] בלא שאלה, וא"ת ומ"ש מנודרין להרגין ולחרמין דקאמר לקמן [כ"ח ע"א] שצריך לבטל בלבו, ע"י שיחשוב בלבו היום וכה"ג, ועוד דווקא הרגין וחרמין משום סכנה, וי"ל התם מיירי שמשביעין אותו אחרים והם מכוונים לאוסרו, אבל הכא הוא עצמו נודר לזרזו, הילכך לאו כלום הוא, מיסודו של מהר"ף.
נידרי הבאי. כת' בסמ"ג, נידרי הבאי כת' רבי שמואל שהוא לשון המקרא [יחזקאל כ' כ"ט] הוא מה אשר (אפס) [אתם] הבאים שמה, ותירגם יונתן משטתין עכ"ל.
קונם שאני פוחת לך מסלע. י"מ קונם עליך בזה החפץ מה שאני פוחת לך מסלע, והלא אמר קונם עליך מעותי במה שאני מוסיף עליך משקל, וי"מ קונם פירות עלי אם אפחות וכן לוקח.
<h2>דף כא.</h2>
א"ל טפי מסלע וא"ל איהו בציר משקל. י"מ דתרי מילי נינהו אמר מוכר טפי מסלע ולוקח קאמר כדקתני מתני', או לוקח קאמר בציר משקל ומוכר סלע מהר"ף.
<h2>דף כא:</h2>
תיבעי. וכיון דלא איפשיט' אזלינן לחומרא.
כי אמריתי' קמי' דשמואל א"ל תנא תני התירו, וכו'. נר' דהלכה כשמואל, דד' נדרים הללו אין צריכין התרה, ועוד (דאין צר"י) דרב יוסף מתני לישני אחריני דלא פליגי בד' נדרים, ואע"ג דרב אסי גדול משמואל כדאמר [ב"ק פ' ע"ב] שמואל לא עייל קמיה דרב אסי, ובע"ז [ז' ע"א] משמע דאף בשל סופרים הלך אחר הגדול בחכמה ובמניין, מ"מ הכא הלכה כשמואל, מכח לישנ' אחרינ' דרב יוסף. ובירושלמי גר' נמי כל הנדרים חכמים מתירין, ותנינן ד' נדרים התירו חכמים ר' אלעזר בשם ר' חייא אמר אינם צריכים היתר חכם, ר' שמעון ב"ר אבא בשם ר' יוחנן אילו אין צריכין היתר חכם, רב ושמואל אמרו תרוייהו אין צריכין היתר חכם, ורב גדול מרב אשי והילכתא כרב באיסורי. ובה"ג כת' פ"ד דהילכות נדרים וז"ל פס' ר"י כשמואל, שאין צריכין כלום, דבפ"ב דנזיר מוקי שמואל כרבנן ורב אסי כר' שמעון, ויחיד הלכה כרבים כנגד יחיד עכ"ל הר"א ומהר"ף.
תוספת', אף נדרים שאמרו (מו) מותרים, מניין שלא יהא אדם נודר בהם ע"מ לבטלו, שנ' לא יחל דברו, לא יעשה דבריו חולין, ירושלמי נידרי זירוזים מותרין, הדא דתימא בשאין מעמידין, אבל היו מעמידין צריכין התיר חכם, היה זה מעמיד וזה אינו מעמיד, מאחר שבטל זה אצל זה יבטל גם אצל זה. וכת' הר"א ממיץ, שאם אמר שלא נתכוון לזרז כ"א לנדר גמור, הוי פיו ולבו שוין והוי נדר.
אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ד' נדרים הללו. פי' לתת טעם ואמתלא לעקור הנדר מעיקרו ע"י חרטה מעולה, ואז הוי כעין ד' נדרים, וקסבר אין פותחין בחרטה, שיהיו מתירין ע"י לבך עלך, או כדו תהית, דאין זו חרטה למפרע, ולא דמי לד' נדרים, אלא בחרטה דאילו באו י' בני אדם דבסמוך זוהי הוייא כעין ד' נדרים שעוקר מעיקרו, ואע"ג שלא באו ופייסו בשעת הנדר, מ"מ גילה שהנדר גרוע הוא סגי בהכי, ודמי לד' נדרים לעניין שיועיל התרה. והר"מ מאיברא נתן טעם לדבריו, מדאוריית' חכם מתיר בלא חרטה, כדכתי' לא יחל אבל אחרים מחלים לו, ורבנן הוא דאצרכוה חרטה, הילכך בגילוי מילתא שהנדר גרוע סגי. וק' להר"ף על זה שהרי חכם שאמר הפרה לא אמר כלום, וטעמא משום דלשון מותר משמ' ע"י טעם שראה החכם להתיר שעוקר הנדר, אלמ' מדאוריית' בעינן חרטה דנפק' לן זה מזה הדבר, לכך נר' דכיון שאם פייסוהו לא היה נודר, הוי כעין ד' נדרים שאין נודרין מדעת, וכשאומרים לבא להתיר אילו פייסוך בני אדם, אין מזכירין בהם אביו או רבו שלא ישקר מחמ' בושת, כדאמר (ע"ד ע"א) אין פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו מיסוד מהר"ף.
אתא לקמיה דרב אסי כדו תהיית. וא"ת והא רב אסי סבר לקמן אין פותחין בחרטה, וי"ל הכא גר' ר' אסי, ולעי' רב אסי הר"ף.
אתא לקמי' דר' יוחנן, אמר אילו ידעת דאמרין מגירתא כו'. וא"ת הכא ר' יוחנן ולעי' רבה בר רב הונא למה לא התירו ע"י חרטה דליבך עלך, ואין לומ' משום שידעו שלא היה חרטת הנדר עד השתא, ולכך היו צריכין טעם לעוקרו מעיקרו, כגון אילו ידעת, ז"א דא"כ מנליה לתלמודא לעי' דקסבר רבא בר רב הונא אין פותחין, דילמא היינו טעמא משום שלא היה מתחרט. וי"ל דר' יוחנן קסבר כרבה בר רב הונא, דאין פותחין בחרטה, וק' דבפ' המגרש קאמר ר' יוחנן אין חכם מתיר אלא בחרטה, וי"ל לאו היינו חרטה דכדו תהיית או ליבך עלך, אלא הוא פי' חרטה מעולה שעוקר הנדר מעיקרו, כגון אילו ידעת דהכא, או דלעיל י' בני אדם וכו', וכן צ"ל בסמוך על רב נחמן שלא רצה להתיר לרב סחורא ע"י לבך עלך וכדו תהיית, אע"ג דרב נחמן גופיה סבר פותחין בחרטה, משיטת מהר"ף.
<h2>דף כב.</h2>
פותחין פינקיסך. אית' במכילתי' [תנחומא וישלח ח'], ע"י נידרו של יעקב אבינו נפתחה פינקוסו מדינה בתו מעשה דשכם.
במה, לע"ז מקטיר עליה לע"ז בריש', בריש' במילתא דר' נתן דאמ' כאיל בנה במה, ואי מתחרט ביה שרינן ליה, בסיפא, דכאילו מקריב עליה, הוי מתחייב בנפשו שמקטיר לע"ז.
<h2>דף כב:</h2>
ונודע שלא גנבה ולא הכתה. ל"ג ליה, דא"כ הוה ליה נידרי שגגות, דאמר במתניתי' דאין צריכין שאלה (ושמ' ג"ל). והא דאמר במתניתי' דשרו היינו בשלא הזכיר שם הגדול, אבל אם הזכיר צריך התרה, ולעניין איש ואשתו אפי' בשם הגדול לא בעי היתר משום שלום, מיסוד מהר"ף.
במויי וה"ה שאר כינוי, אבל שבועה בלא כינוי לא מיזדקקיין.
אמר רבא אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל. ובלבד שיתחרט מעיקרו שהיה רצונו שלא נדר מעולם, אבל אם הוא אומר שעד השתא ניח' ליה במה שנדר, ועכשיו מתחרט לאו חרטה, דבעינן שהחכם יעקור הנדר מעיקרו, כדתניא בפרק המדיר מה בין חכם לרופא שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ומ"ה לא רצה להתיר רב נחמן לרב סחורא נידרו, שידע שלא מתחרט כ"א מכאן ולהבא, ותדע דאי מכאן ואילך הויא חרטה, מה צריך לשאול לבך עלך או כדו תהיית, הרי מתחרט עכשיו, כיון שבא לפנינו להתיר, אלא ודאי צריך להיות מתחרט מעיקרו, והיינו כדו תהיית, או לבך עלך, ואין צריך כל כך אילו היו י' בני אדם או כה"ג, דהנהו סביר' ליה אין פותחין בחרטה, אבל רב נחמן סבר דפותחין, ולהכי אמר לקמן [ע"ז ע"ב] דנשאלין לנדרים מעומד ובלילה, דהא בהא תליא, והשתא אתי שפיר מה שאמרינן בפר' הדר בעירובין [ס"ד ע"ב], שר"ג ירד מן החמור ונתעטף כשרצה להתיר נדר, וגר' הת' קסבר אין פותחין בחרטה, והיינו טעמא כיון שהיה צריך לעשות הנדר טעות מעיקרו, כאילו מעולם לא היה כאילו לא ידעת, דלעי' יהיה צריך להתבונן הרבה, ולכן ירד מן החמור. ומי שבא לפני חכם להתיר נידרו צריך ליזהר שלא יאמר ברצוני שלא נדרתי מעולם, אא"כ ברור לו שכן הוא, דאל"כ היתר לא היה מועיל, והיה עומד באיסור הנדר כל ימיו.
כתב רב אלפס בתשובה. ז"ל אנן השתא אי עבדינן קרוב לדרב אשי עבדינן, דאמר אין חכם מתיר אלא כעין ד' נדרים, וה"מ נדרים אבל לשבועות לא מזדקקינן. לבר איתרמי מילתא דאית בה תקנת' או מצוה, כגון עשיית שלום בין איש לאשתו, או שלמא דצבורא או דכניסתא, (ובמויי) [וכדמי] להא מזדקקינן במילי דמוכחן וברירן קרוב לכדרב אשי, אבל פותחין כההיא דאתא לקמיה דרב הונא. וכדר' שמעון [ב' ע"ב] וכר' ישמעאל ב"ר יוסי, ודביתהו דאביי, וכההוא דאתא לקמי' דר' אלעזר, וכיוצא בזה לא עבדינן עכ"ל. וחומר' בעלמ' מה שכת' משום דביומיה קיל נידרי, וכן משמ' לשונו אנן השת' וכו', וכן היה רב [האי] (היי) גאון מחמיר ואומר שאפי' הנשבע על אותיות הקודש, כגון על אלפ' בית' אין התיר לשבועתו, ומי שנשבע על האשה שלא תהיה אשתו מעולם, ונשבע בנקיטת ספר בידו, כך ראינו בדורות האחרונים אין כח ביד אדם להתיר לא בא"י ולא בח"ל, ומה שכתו' בהילכו' קצובות הנשבע על אשתו לוקה ומקיים אשתו, לא סבירה ליה כלל, ודברים בטלים הם, ואין לחוש אלא יקיים שבועתו ויגרש אשתו, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא, אלא יגרשינה ויתן לה כתובה, ואין בזה משום לעשות שלום בין איש לאשתו, ומה שאמרה תורה למחות שמי על המים הא לא קשי', דהת' משום להוציא מידי ספק למידי איסור, אבל הכא מילת' אמר רחמנא לא תשא, ואומר כי לא ינקה, ואומר שנשבע להרע ולא ימיר, הילכך יוציא לאלתר ויתן כתובה. וששאלת' מי שנשבע בעל פה בהזכר' הש' ובתורה המונחת בארון, אם יש רשות לחכם להתיר דבר זה, כיון שנשבע על פה, כך ראינו אין כח ביד אדם להתירה, בין חכם גדול, בין סופר אין להם רשות לבטל השבועה שנשבע בס"ת המונחת בארון, או המזכיר שם הבורא עכ"ל רב היי גאון. וכל אלה חומרות הן, דהא אמרינן לעי' הנשבע בתורה ולא נקיט לה לא אמר כלום, וה"נ אמרינן דנזקקין לאלהי ישראל, משום שלום איש ואשתו, וכן יש התר לשבועות כמו לנדרים, דאתרוייהו כתי' לא יחל, אבל אחרים מחלים. וכן צדקיהו שהשביעו נבוכדנצר, דכתי' אשר השביעו באלקים והתירו לו סנהדרים, כדאית' לקמ' פר' ר' אליעזר [ס"ה ע"א], ותניא נמי [שבועות כ"א ע"א] אפי' אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן, אי במזיד מחוסר מלקות, וכן גבי ריב"ל [כתובות ע"ז ע"ב] אי איתשיל אשבועתיה, אלא כל שבועות יש להם התרה, אלא בימי הגאונים החמירו כדי למנוע העם מלישבע. ובעוברי אלה הארצות וראיתי שפרוצים כל כך בשבועות, שאם לא יתירו להם יעברו ולא יבואו עוד לישאל, אמרתי להתיר להם נדרים ושבועות.
נדר (נדרש) [מתירים] בג' הדיוטות, ואם היה מומחה אפי' יחיד, גר' בפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ו ע"ב] אמר ר' חייא בר אבא אמר רב עמרם, ג' מתירין הנדר במקום שאין מומחה, לאפוקי מדר' יהודה, דתניא ר' אומר התרת נדרים בג', ר' יהודה אומר צריך אחד מהם חכם, מכלל דהנך אפי' כל דהו, דאמר ר' אבינ' סברי להו וסברי, ושמעינן דבמקום שאין מומחה, כגון רב נחמן דסביר וגמיר, אפי' תלתא דלא גמירי וסבר שרו נידרא, והוא דמסברי וסברי, ומי' במקום מומחה נמי, אי שרו ליה הדיוטות [מישתרי] (אישתדלי) נידרא, דלא אמרו אלא משל כבודו של מומחה והאידנ' אין מומחה שיתיר נדר ביחיד. ירושלמי [חגיגה פ"א ה"ח] שלשה שיודעין לפתוח מתירין הנדר, אשירי ומשיט' מהר"ף.
וא"ת ואיך יתכן שמה שפי' הגאונים שאין מתירין שבועה, דהיינו חומרא בעלמא, דבימיהם קיל שבועתיה, והא הק' מסוטה שנמחק שם על המים, ומאי מקשי' שאני התם דאורייתא, וי"ל הכי קשי' ליה כיון שמצוה כל כך לשים שלום בין אשתו לאיש, שמוחקין השם על כך, איך רשאין דורות האחרונים לתקן שיגרש קודם שיתיר, ונר' שמה שתיקנו הגאונים היינו דווקא שבועות דחמירי, אבל לא נדרים, כדאשכחינן פרק השולח [גיטין ל"ד ע"ב] נמנעו מלהשביעה, לפי ששבועה עונשה מרובה, והא דאמר נזקקין באלהי ישראל, היינו נדרים, ואפי' בימי חכמי התלמוד מצוה שלא לישאל אשבועתיה, כדאשכחנ' [כתובות ע"ז ע"ב] גבי ריב"ל זיל חזי אי איתשיל אשבועתיה, ולפיכך החמירו הגאונים שאפי' בדיעבד אם נשאל מי שנשבע בשם או בתורה לא יהא מותר, ואין להקשות אי אפי' בימי חכמי התלמוד מצוה שלא להתיר שבועות, ליחשוב בהדי חומר שבועות מבנדרים, הא לא קשיא דאיכא נמי בהא מילתא חומר בנדרים שמצוה לישאל עליהם, ומה שתיקנו הגאונים ה"מ בשם המיוחד בלשון עברית, או בכינויין שאינם נמחקים, אבל בכינויין הנמחקין כגון רחום וחנון, או בשם בכל הלשונות לבר מלשון הקודש מותר, וכיוצא בתקנ' הגאונים מצינו בימי חכמי התלמוד, דקאמר [כ"ב ע"ב], אין נזקקין לאלהי ישראל, והיינו חומרא בעלמא, וכן בעצים בקרבן, דקאמר מחמירין עליהם, היינו חומרא, וכן נמנעו מלהשביעה, וכן תיקנו הגאונים שלא לישבע בס"ת, אלא חזן נוטל ס"ת ומחרים בארור וכהנה רבות. ואין להביא ראייה מפר' השולח [גיטין ל"ה ע"ב] דקאמר נישאת אין מדירין אותה דמפיר לה בעל, אלמ' דאפי' בשם יש לה הפרה, או בעשרת הדיברות אין ראייה, דהא פי' דבנדרים אפי' בשם או בי' דיברות יש לה התרה, ולא החמירו הגאונים כ"א בשבועות, דעונשן מרובה כדאיתא בשבועות [ל"ט ע"א] תשובות מהר"מ מרדכי.
<h2>דף כג.</h2>
לא שמע ליה ולא אתא בהדיה. פי' שהרי יודע שאין בנדר ממש וא"ת ולוקמי' כגון שידע שאמר כן שלא בפניו או בלחש, וי"ל לישנא דמתני' משמע שבפניו אומר כן, דקתני הרוצה להדיר חבירו והוא מסרהב בו, והלה רוצה להדירו כדי שישמע לו לאכול, א"נ כיון שיכול לבטלו יש למזומן להעלות ללבו שיתיר, הילכך לא ישמע לו לבא עמו לאכול. וא"ת ומה מועיל הביטול, הואיל וזכור בשעת הנדר עקר לתנאיה וקיים (לתנאיה) [לנדריה] כי בסמוך, וי"ל כין דבסמוך לביטולו נדר וכל עיקר הביטול לא היה כ"א לבטל נדר זה, ומוכח' מילת' דלבטוליה האי נידרא קמיכוין, אבל בסמוך הוי לזמן ארוך משיטת מהר"ף.
<h2>דף כג:</h2>
נידרי זירוזין הן והרוצה כו'. פי' זוהי מילתא באפי' נפשיה. ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר שביטל.
ומתוך שמועה זו דאדם עומד בר"ה ואומר כל נדרים וכו'. אומר ר"ת שנהגו לומר כל נידרי בלילי יום הכיפורים, אע"ג דבמתני' ר"ה תנן, אשכחנ' יום הכיפורים דאיקרי ר"ה, דכתי' ביחזקאל בר"ה בעשור לחודש, ונהגו בי"ה לפי שהוא יום סליחה, וגם שהעם מתאספין לבית הכנסת, ולאו דווקא ר"ה וי"ה, אלא בכל פעם שירצה יוכל להתנות כן. אלא נקט ר"ה שהוא מילתא דפסיקא. ומתוך שמועה זו מחק ר"ת שהיה כתוב במחזורים מיום כפורים זה [הגה: שעבר] עד יום כיפורים (שעבר) זה, וטעות הוא, דאין היתר לנדרים בלא חרטה מעיקרא, ועוד דבהיתר נדרים בעינן ג' הדיוטות או יחיד מומחה וליכ'. ועוד דאין אדם מתיר נידרי עצמו, ועוד אמרינן בפר' השולח [גיטין ל"ה ע"ב] שצריך לפרט הנדר, ועוד החזן מי יתיר לו, לכן גורס ר"ת מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא, והא דנקט דאיתחרטנא בהון, פי' כולם אני מתחרט אם אדור ומעתה אני מבטלם, ומה שאומרים ג' פעמים כן דרך חכמים לשלש מגל זו מגל זו מגל זו, חלוץ הנעל ג"פ, שבת זו ג"פ [מנחות ס"ה ע"א]. ומה שאומרים ונסלח ומה צריך סליחה, דאפי' ביטלם צריכין כפרה כדאמר פ"ב דקידושין [פ"א ע"ב], הרי שהיה סבור לאכול בשר חזיר ועלה בשר טלה שצריך סליחה. וכן מ"ש [נזיר כ"ג ע"א] אשה שנדרה בנזיר והפיר בעלה והיא לא ידעה ועברה צריכה כפרה. וא"ת ולמה מתירין שבועות כדאיתא ודאישתבענא ואנן נדרים תנן, די"ל ה"ה שבועות וכל איסרים אלא דתנא בנדרים קאי, ודווקא בנדרים קאי עצמו ושבועות עצמו מועיל הביטול, אבל אם חבירו משביעו, או (מתירו) [מדירו] או ב"ד או הקהל אין מועיל הביטול. ומה שכתוב במחזורים חוץ מתקנ' הקהל, זוהי טעות דפשיטא שאין הביטול מהני להם. וא"ת איך אומרים אותו בבית הכנסת, והא קאמר דלא לידרשיה בפירקין כי היכי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, וי"ל בגמ' איירי בלשון מותר שהכל מכירין בו, אבל אנו בלשון ארמית, וגם רוב עמי הארץ שאין מכירין. מספר הישר ומשיטת מהר"ף וכן יסד ר"ת. אבל האשירי כתב, וז"ל נראה לישב מנהג הקדמונים וכאשר כתוב במחזורים, שלשון כל נידרי כולו ניתקן לשעבר, ומתירין לו כדי להנצל מעונש, וניחא שאומרים אותו ג' פעמים, וגם ונסלח שצריכין סליחה אותם שעברו. ומה שהקשה ר"ת דבעינן חרטה, אנן סהדי שכל מי שעבר על נידרו או שבועתו שמתחרט מעיקרו. ומה שהק' דבעינן ג', הרי כל הקהל אומרים אותו, וגם הקהל מתירין לחזן, ומה שצריך לפרט הנדר היינו היכא שהנודר בא לפני החכם שיתיר לו את נידרו, דאולי נדר על דבר מצוה ולא יתיר לו החכם עכ"ל.
כת' המיימוני פ"ב דהילכו' נדרים בהגה' בשם ר"י ב"ר מאיר, דרבא פליג אאביי, ואמר להיפוך מאביי, והלכה כרבא וכן פסק בא"א. ועוד כתב במיימוני בהגה' פ"ב דהילכות נדרים, וז"ל ומה שרגילין בני אדם לומר בין ליהודים בין לגוים בלשון אמונה לא אעשה או אעשה, אע"פ שהוא נידרי זירוזין צריך התרה, או חכם, על ידי כל נידרי אין צריך התרה, ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר, אבל אם היה זכור עקר ליה תנאיה וקיים נידרי. מדברי מהר"מ עכ"ל. ועוד כת' המיימוני וז"ל יש גאונים שמורין שכל דבר אילו נוהגים דווקא בנדרים ולא בשבועות, וי"א אף בשבועות.
רבא אמר כגון שהתנה ולא ידע מה התנה. כת' הר"א מטולטא, דרבא לא פליג אאביי במה שאמר שאם אין זכור הביטול משעת הנדר דודאי בטלים, ואם זכור וא"ה נודר ודאי עקריה לתנאיה וקיים לנידריה, אלא אוקי מתני' לשכח, לישב לשון המשנה בלא תני, ובסמו' אפר' בע"ה. ולא ידע מה התנה. אין לפר' כגון בנדר בסתם אמר כל מה שאדור בשנה זו, דזה אינו קרוי ולא ידע מה התנה, הרי ביטל כל הנדרים, אלא נר' לפר' שפי' שאדור מדבר אחד, כגון מפירות או בשר או כה"ג, ובשעת הנדר שכח מה ביטל, הילכך אם אמר בשעת הנדר על דעת הראשונה אני עושה, כלומ' מה שביטלתי יהא בטל, ונדר מאותם נדרים אין בהם ממש ובטלים הם. ואין להק' מה רבותא הרי ביטלם, די"ל ס"ד אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ודעתו לנדרו, קמ"ל כיון שאמר על דעת ראשונה אני עושה, כיון שדבר שעשה תנאי בר"ה ולא חשש לומ' על תנאי ראשון אני עושה בטל תנאו וקיים נידרו, ואפי' נמצא מן התנאים שביטל, וכ"ש אם היה זכור בשעת הנדר מן הביטול וגם ידע שנדרים כאילו ביטל, ואמר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר דלית בהו מששא. וא"ת ולוקמא כגון שידע מה שהתנה, ומיירי כגון שזכור מן התנאי, וגם שידע שהם מן התנאים שביטל ואמר על דעת ראשונה עושה. וי"ל א"כ אין חידוש, דלמה הוא זכור נודר, אבל כשזכור מקצת הנדר ולא כלום אז הוא רגילות לומר ולידור על דרא"ע, נ"מ שאם יארע לבסוף שידור מדברים שלא ביטל שיהא נידרו נדר. וי"מ דרבא פליג אאביי, מדקאמר אי זכור בשעת הנדר משמע דווקא זכור בשעת הנדר, אבל אין זכור בשעת הנדר נידרו קיים, דאז דעתו לנדר גמור ואין מועיל ביטולו. והלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם. ואין נר' דסתמא דתלמודא משמע דכי אין זכור בשעת הנדר דנידרו בטל מחמת ביטול דר"ה, טפי מהיכ' שהוא זכור, דהא פרי' תלמוד' אדרבה כי זכור בשעת הנדר עקריה לתנאיה וקיימיה לנידריה, ואין סברא לומ' דפליג' אסתם ריהטא דתלמודא. ועוד דלישנ' דמתני' דקתני הרוצה וכו', איירי דווקא בשכח, דלא הוי מילתא דשכיחא ולא פיסק', ולקמ' אמרינן שלא ינהגו קלות משמע דבדבר הרגיל איירי. לר"נ דלא פליג כלל, אלא בא לפרושי דקתני ובלבד שיהא זכור, איירי דהיכ' שזכור מקצת תנאו צריך שיהא זכור גם לומ' על דרא"ע, ואם לא תלאו בדעתו ראשונה הוי נידרו קיים, אבל אם אינו זכור כלל מועיל הביטול שעשה. ועוד נראה דתרי גווני קאמר מתני', הרוצה שלא [י]תקיימו נדריו כל השנה כולה יאמר כל נדרים שאני עתיד לידור יהיו בטלים, ומהני כשאינו זכור מזה בשעת הנדר, ואם התנה ולא ידע מה התנא', נמי מועיל הביטול בשתלאו בדעתו ראשונה להיות נודר על אותו דעת, אבל אם זכור מן התנאי ולא תלה בדעתו ראשונה אינו בטל, הואיל ואינו חש להזכיר וזכר התנאי, ודאי ע"י נדר זה ביטל תנאו ראשון עכ"ל משיט' מהר"ף.
<h2>דף כד:</h2>
ה"ג נידרי הואי מותרות שבועות הבאי אסורות. ובתוספתא תניא כשם שנידרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות, ובירושלמי איכא פלוגתא מזה התם, כשם שנידרי הואי מותרין כך שבועות הואי, והתניא שבועות הואי אסורות, אמר ר' ירמיה בשם ר' פדת כאן במעמידין [כאן] באין מעמידין, פי' כשהוא מעמיד דבריו ואומר שלא כיון להבאי, אלא ראה ממש אז שבועות אסורות הר"א מטולטא.
למה לי למימר. וא"ת ולימא דקמ"ל דאסורות ולא הויא כנידרי הבאי דנימא מישתעי' אינשי הכי. ועוד גבי שבועת שוא דקתני [שבועות כ"ט ע"א] על אבן שהיא זהב, ליפרוך נמי מאי למימר', וי"ל דהתם קתני חייבים וקמ"ל דחייבין עליה' מלקות, אבל הכא לא קתני אלא אסורות, ופשיטא דאסורו', ולא דמי לנדרים דליכ' שם שמים לבטלה.
אמר רבא יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה כו'. כת' הר"מ בן נחמן ומי' פירי דלא מיתסרי עליה, כיון דמעיקרא לאו דעתיה למיסרינהו עליה, אלא רק אמר דהכי חזא, ומ"מ משום שבוע' שוא לקי, דתנן [שבועות כ"ט ע"א], איזוהי שבועת שוא, נשבע על דבר שאינו איפשר, כגון אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד, אם לא ראיתי גמל פורח באויר, ואוקמי' נמי רבא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא וכו', וקמ"ש פירי דשרו משום דאין כאן אלא דברי גוזמא, ודרך העולם כשרואין דרך משונה להפליג ביותר, א"כ מילקא נמי לא לילקי, דאין כאן שבועה, ונהי דאיסורא איכא מילקא לא לילקי, ועוד מ"ש שבועות (ד)[מ]נדרים, הא סברא הוא, דבעינן שיהא פיו ולבו שוין בשבועות כמו בנדרים. תדע דהא שבועות שגגות וזירוזין מותרי' כמו בנדרים, ואין לומ' משום דשבועות חמורות, דכתי' בהן לא ינקה, יש להחמיר בהן ולומר שלא להבאי נתכוון, אלא לאסור עצמו על החפץ, ואע"ג דלישנ' דקאמר יאסרו פירות וכו', אם לא ראיתי וכו', משמע דליאסור הפירות בא, וז"א יכול להיות גבי שבועה שצריך לאסור גופו על החפץ, מ"מ י"ל דלאו דווקא האי לישנא, אלא י"ל שבועה שלא אוכל פירות, אם לא ראיתי כו'. א"נ כיון שמזכיר לשון שבועה, בין בהאי לישנא דקאמר בגמ', בין בלשון שפי', בכל עניין דעתו לאסור עצמו על החפץ, דאילו החפץ אין משועבד לו, והילכ' כיון דשבועת הויא, יש לנו לומ' משום חומרא דשבועה דלא להוואי נתכוון, אלא שבועה ממש הויא, אי איפשר לומ' כן, דבמסכ' שבועות [כ"ט ע"א], מפר' שבועת שוא שחייבוה עליה מכות מאי היא, נשבע על דבר שאי איפשר להיות כגון אם לא ראיתי וכו', משמע דלא חשיב לה שבועה. וי"ל דהתם גרי' יאסרו כל פירות שבעולם עלי וכו', הילכ' הויא לה שבועות שוא, דאי איפשר לו להתקיים מבלי כל פירות והכא ל"ג כל, ולכן הויא שבועה ר"י ורבי' פרץ.
אמר רבא יאסרו פירות שבעולם עלי וכו'. הכא תני אם לא ראיתי כעולי מצרים, ובפר' שבוע' שתים גבי שבועו' שוא תנן אם לא ראיתי גמל פורח באויר, או הכא ליתני על אבן שהיא של זהב, אומר ר"ת דבכה"ג הויא נדר מעלייא, דלא הוי נידרי הואי אלא כשרואה דבר אחד משונה, ואומר עליו דרך גוזמא יותר ממה שהוא, דעבידי אינשי דאישתעי הכי, כגון שראה חיל גדול ודומה לו על דרך גוזמא כעולי מצרים, וכן נחש משונה משאר נחשים, אבל אם לא ראה שום אדם או שום נחש לא עבידי אינשי לאישתעי הכי, והוא אסור בנדרים כמו בשבועות, ר"ת. ועוד אור"ת דמה שאומר שבועות הואי אסורות, גבי נדרים נמי אם אמר יאסרו כל שבעולם עלי הוי נידרי שווא, כדקתני גבי שבועות פר' שבועות שתים [שבועות כ"ט ע"א], וה"נ גבי נדרים כיון שאי איפשר לו בלא כל פירות שבעולם אם היה חל הנדר מיקרי שוא, ומ"מ לא שייך ביה הפרה, דכל זמן שלא עבר על התנאי אין הנדר חל, וכל זמן שאינו חל אינו יכול להפר, ואם עבר על התנאי, שאז הנדר חל, מיד עבר על בל יחל כיון דאי איפשר לקיימו, כדאמר לעיל [ט"ו ע"א], גבי קונם עיני בשינה, דהיכ' דלא יהיב זמן מלקין אותו לאלתר וישן לאלתר, ולא שבקינן ליה עד דעבר לאיסוריה דבל יחל. והא דאמר נידרי הבאי מותרים, לאו משום שהנדר אינו יכול להתקיים, דא"כ היה עובר בל יחל מיד, ולא שייך למיתני מותרין, אלא אפי' לא נדר כ"א על חד פירא דאיפשר לו להתקיים, אפי' הכי מותרים הם, דבלשון בני אדם נדר, ולשון בני אדם שמפליגין על דבר משונה לומר יותר ממה שראו, אבל שבועות הבאי אסורות, דשבועה חמירה ליה, ואי לאו דגמר בלבו בכוונה גמורה שלא לאכול לא הוה מפיק שבועה מפומיה, והא דתניא בתוספת' כשם שנידרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרות, פי' רבי' יצחק שבש תוספת' מקמיה גמר' דילן, א"נ כמו שחילק בירושלמי, בין מעמידין לאין מעמידין, א"נ התם מדאוריית'. ומה שפי' ר"ת דשבועת הבאי אסורה היינו שלוקה משום שבועת שוא, אבל הפירות מותרות, אי איפש' לומ' כן, דדומיא דנדר קתני, ועוד דא"כ ליתני בשבועת שוא בפרק שבועות שתים, כעולי מצרים כדקתני הכא עכ"ל רבי' שמשון משאנץ, והאריך מאד בפר' שבוע' שתים בסופו וע"ש.
שומשמני חזא. נראה לפרש שראה נמלות כל כך כעולי מצרים אבל אין נראה לפרש נמלות קרי אנשים, דלמה יקראו גברי, ולא דמי לחרם דאמרינן לעיל [כ' ע"א] חרמו של ים קאמר, דחרמים ומצודים איקרו הכי.
<h2>דף כה.</h2>
על דעתינו ועל דעת ב"ד. פי' ב"ד התחתון שמתעסקין להשביעו באנקוטי חפצא. זילו אישתבע ליה. זוהי שבוע' היסת. נסיב ס"ת ואישתבע. משמע דאף שבועת היסת הויא בנקיטת (הויא) [חפצא] עיי' בפר' שבוע' הדיינים. במרדכי כת' רב האי גאון ז"ל, אם יאמר התובע לתקוע בשופר ולהביא מטה של מתים לאיים על הנשבע שומעין לו, ועל כל השבועות יש להחרים על מי שטוען שקר כדי להשביע חינם, ויענה המשביע אמן עכ"ל.
ע"ז איקרי אלהא. וכ"ת יזכירו שם המיוחד, א"ה איכ' למימ' מסקי שמא הכי כדאמר' כל שמות האמורין במיכה חול, אליב' דר' יהושע, אע"פ שיש בהם כתובים בשם המיוחד. ציצית. לא בעי למימ' ע"ז, דכתי' וכי תשגו ולא תעשו מאחת מכל המצות, שקולה ע"ז כנגד כל מצות, או מילה שהיא כמו כן שקולה כנגד כל המצות, דכתי' הנה דם הברית אשר כרת עמכם, והכי תנן לה במתני' [להלן ל"ב ע"א ע"ש], משום דבציצית קרא קרייה להדיא כל המצות דכתי' למען תזכרו ועשיתם כל מצותי וגומ'. ולישבעו דליקיימו תורה. וא"ת אם אין תורה אין שבועה, וי"ל אף בני נוח מוזהרין על קידוש השם שלא לחלל שמו בשבועת שקר. מילת' דלא טריחא נקט. בפ"ג דשבועות [כ"ט ע"ב] משני כי היכי דלא ליהוי הפרה לשבועתייהו ומשום הכי קאמר על דעת המקום ועל דעת', ופי' הקו' שם דהיינו דעת רבים, ואע"ג דבפר' השולח [גיטין מ"ו ע"א], אמר רב נחמן דעת רבים היינו שלשה, דעת שכונה שאני, ומ"מ יש היתר לחרמות שנודרין על דעת המקום ועל דעת הקהל, כשיראו הקהל צורך, דמשה לא אמר כן אלא כדי שלא יערימו משום קנייא דרבא, ועוד דדעת הקהל בתחילת החרם להתיר כשיראו צורך, ומ[ה] שמזכירין על דעת המקום, זוהי תקנ' הגאונים משום חומרא בעלמא. מרדכי.
<h2>דף כה:</h2>
כגון רב כהנא ורב אסי וכו'. וה"ה אם פירות עליו באותה שעה שבועה מותרין.
עד שבא ר' עקיבא ולימד נדר שהותר מקצתו. פיר' הותר מקצתו ע"י התרת חכם, דדוק' ע"י חרטה שאומר אילו הייתי יודע שהיו י"ט לא הייתי נודר, ולא דמי לנידרי שגגות דאמר לעיל דאין צריכין שאלה, דהת' לא נתכוון שיחול הנדר, אבל הכא היה לו לידע שיש י"ט בשנה, ומדלא הוציאם איכ' למימ' דדעתו שיחול עליהם, ולכך צריכין חרטה, ושאר הימים נמי מותרים כב"ה דמתני', וא"ת ובמה טעו בראשונה עד שבא ר' עקיבא ולימד, הלא מתני' אמרה כן. וי"ל היו סבורין דלא דמי למתני', דהתם איכא למימר נדר שביטל מקצתו ביטל כולו, דעל אחיו ואביו לא נדר מעולם, אבל על נדר שהותר מקצתו ע"י חרטה כדפי', ס"ל דלא נימא הותר כולו, עד שבא ר' עקיבא ולימד דהא בהא תלייא, והלכה כר' עקיבא ואליב' דב"ה דכוותי' ס"ל מיסוד רבי' פרץ.
אמר רבה כו'. עד כולכם אסורין, דלרבה תלוי במחליף דבריו, והילכך בשאינו מחליף ואומר בסוף כולכם כמו בתחילה ודאי אסור, אבל כשמחליף שבתחילה אומר כולכם ועתה אומר פלוני ופלוני, לב"ה ולר' עקיבא אין נידרו חמור כל כך, דאיהו גופיה עקר ליה. וי"מ דלרבה ה"ה אם החליפו בע"א, כגון שבתחילה אמר פלוני ופלוני אסורין, ואחרי כן אמר כולכם אסורים חוץ מאבא, וצ"ע מנלן דין זה, דאולי דווקא כדקאמר רבה שמחליף מכולכם לפלוני ופלוני איכא למימר שמחליש הנדר, אבל איפכא לא. משיט' רבי' פרץ.
<h2>דף כו.</h2>
רבא אמר כו'. לרבא בין החליף בין לא החליף, לעולם לב"ה שרו, משום דהותר כולו, וצ"ע אי הלכה כרבא משום שהוא בתרא', או דילמ' אין הלכה כתלמיד במקום הרב, ורבא תלמידיה דרבה, והילכך עבדינן לחומר' וכרבה. וכן פסק המיימוני פ"ח דהילכות נדרים כרבה. וא"כ צ"ע אליב' דרבה, אדם שנדר משני דברים כאחד, כגון בשר ויין שלא היו לפניו, והזכירם בפי' בין בשעת הנדר בין כשבא לפני החכם, ואחרי כן ראה טעם להתיר אחד מהם, מי אמרינן הכא והותר כולו, הואיל ולא שייך כאן החליף, או דילמא דווקא בכולכם דשייך החליף ולא בע"א עכ"ל האשירי. אכן הר"ר משה ב"נ, פי' דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אלא גבי נידרי שגגות דמתניתי' וכב"ה, וכן ההיא דפותחין בי"ט ושבת שבא ר' עקיבא ולימד נדר שהותר כו', וכל דדמי להני, דהואיל מקצתו הן הותרו כולם, דדמי לנידרי טעות דאמר אילו הייתי יודע כו', אבל נדר שהותר מכללו בחרטה, הא שמצא לו חרטה שרי ואינך עומד באיסורו.
<h2>דף כז.</h2>
הדירו חבירו שיאכל אצלו. לעי' [כ"ד ע"א] מוקי לה כגון שהדירו מזומן למזמן, דא"ל זמנתה לי לסעודת' וא"ל אין, קבל נדר עליך שזמנתה לי, וקיבלו עליו, וחלה הוא או בנו או עיכבו נהר, הרי אילו נידרי אונסין, הא לא חלה נדר הוי, אבל אדריה מזמן למזומן נידרי זירוזין הוי, אע"ג דלא חלה דקי"ל כר' אלעזר ב"ר יוסי.
<h2>דף כז:</h2>
דאיבעי ליה לאתנויי. ומדלא אתניה איהו דאפסיד אנפשיה, אבל עיכבו נהר דמתני' דהיינו שהנהר גדול ממי גשמים, אונסא דלא שכיח' הוא ולא איבעי ליה לאסוקי דליתני עכ"ל הר"א.
שאני הכא דאמר ליבטיל זכוותא. פי' הכא מיירי דאמר מעכשיו הילכ' לא הוי אסמכת', אבל ההיא דר' יוסי מיירי שלא אמר מעכשיו, ור"ת מפרש ליבטלו זכוות', פי' והרי הוא כאילו הפקירן לכל והויא מחילה גמורה, אבל במשליש שטרו שמתנה שיחזור ויפרע כל חובו הויא אסמכת', כי ההיא דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי עכ"ל, מהר"ף. וא"ת ולפי מה דפרי' דהכא ליבטלן זכות' דקאמר ר"ל מעכשיו, א"כ אמאי מסיק דצריך קניין בב"ד חשוב, ומשמ' דקאי אהך דהכא, הא באיזהו נשך [ב"מ ס"ו ע"ב], משמע דכשאמר מעכשיו לא בעינן ב"ד חשוב, ותי' ר"ת דהתם מיירי שהקרקע ביד המלוה, ואיכ' למימ' גמר ומקני כשאומר לו שתשתקע בידו אם לא יפרענה עד ג' ימים, אבל הכא דאפקיד ביד ב"ד ולא ביד בעל דין שכנגדו, צריך ב"ד חשוב. וא"ת כיון דאיכ' ב"ד חשוב למה לי דאמר ליבטלן זכוותיה, ת"ל משום ב"ד חשוב, י"ל דהכא מיירי בלא קנו מיניה, ע"כ שיט' ר"ת משיט' הר"ף. ומי' נ"ל דלתירו' שיני שפי' ר"ת דהויא הכא מחילה אין צ"ל כן ודו'. ומהרא"ש כת' וז"ל והילכת' אסמכת' קנייא והוא וכו', י"מ דקאי דווקא אהך אסמכת' דהכ' דרב הונא דאיתפיש זכוותי' לב"ד, דאז מהני אסמכת' כזו, שהיא מחילה וסגי כי איכ' ב"ד חשוב למיקני, אבל אסמכת' בעלמ' לא קנייא, ומביאין ראייה לדבריהם, אי מדקבע הך תלמודא הכא הך הילכת', ויותר היה נר' לרב אשי לקבוע הילכת' זו אעיקר מילתייהו דר' יהודה ור' אסי פר' גט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א], אלא ודאי הת' לא מהני אפי' ב"ד חשוב, ונר' דלאו דווקא הוי הך דקבעי ליה רב אשי הכא, משום דאיירי לעיל באונס ובעי למימ' והוא דלא אניס, הילכ' נר' דהכי פסו' תלמוד' דכל אסמכת' קנייא, ומי' דווקא בקניין ומעכשיו ובב"ד חשוב דהא כל קניין הוי מעכשיו, דאי לא קני מעכשיו לא הוי קניין, כדאמר לקמן פר' השותפין [מ"ט ע"ב], לכי הוי ברי' צורבא מרבנן הדרא סודרא למריה, אלמ' קניין סודר לא מהני אלא בדקני מעכשיו, וא"ה בעינן ב"ד חשוב, הא לאו הכי לא קני. וב"ד חשוב היה אומר מהר"מ, דגמירי דיני אסמכת' וידעי דלא קני אלא מכח הפקר ב"ד, וכללא דאסמכת' כל היכ' (דגרים) [דגזים], אע"ג דבידו לעשות, כגון אם אוביר ולא איעביד אשלם אלפא זוזי, אי הוי אסמכת', דכיון דאמר מילתא יתירא לא כיון להקנותו, אלא להסמיכו על דבריו, אבל היכ' דלא גזים ובידו לעשות, כגון אם אוביר ולא איעביד אשלם ממיטבא, ולא הוי אסמכתא, והיכ' דלא הויא בידו כלל כגון משחק בקוביאות, שאין דבר לתלות בו לומ' אדעת' דהכי היתנה, שהיה סבור שלא יבא לידי כך ודאי גמר ומקני, ולא דמי לפירות דקל שאינו בידו לגמרי, דשמא לא ירצו למכור לו, וסבור הוא שימצא הרבה יין למכור הילכך הוי אסמכת'. ועירבונות של שידוכין שקונסין החוזר בו, אע"ג שאין כאן אסמכת', דלא הוי מילת' יתירא, כי סברא הוא ודינא שיתחייב החוזר בו, שבייש חבירו, והוי כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם ממיטבא, עכ"ל האשירי. בפר' איזהו נשך האריך בתו' מאד, והק' על מה שתיר' לעיל מש' ר"ת, דשאני היכא שהוא מוחזק במשכון, דאז גמר ומקני וק' דהא ערבוני (יקון) נמי תפיש ביה, וי"ל כיון דאידך לא תפיש נמי הכפילות לא גמר ומקני, אם לא שיוכל לקנות גם הוא. ור"ח פס' בשם הגאון דאסמכת' במעכשיו קני, אבל בלא מעכשיו אפי' קנו מיניה בב"ד חשוב לא קני, ולא מהני ב"ד חשוב אלא כההיא דנדרים, שהתפיס זכוותא לב"ד, אבל אי לא אתפסינהו בב"ד לא קני אפי' בב"ד חשוב, וצ"ע ומתוך כך גר' הכ' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין הלכה כר' יוסי, והגיה ר' כל הספרים דגר' בפר' גט פשוט הלכה כר' יוסי, ולא היה כתוב בהן אין עכ"ל רבי' שמשון, והאריך מאד וע"ש.
ובמרדכי כת' סוף פרק הדיינים, וז"ל תשוב' רש"י ז"ל, מה שיטען שמעון שמשכון זה ממושכן לזמן ועבר הזמן וחלוט הוא בידו לאו טענה היא, דכל דאי לא קני, אי לא תפיש וקני מיניה בב"ד חשוב עכ"ל. ור"י כת' אסמכת' שהתפיסו משכון וסמך דעתיה עליה שיהיה המשכון חלוט בידו, וגם עשה לו טובה בהלואה, הילכך גמר ומקני, למר בשעת מתן מעות, ולמר אפי' לאחר מתן מעות, אבל שאר אסמכת' אינם קונות אפי' אמר מעכשיו, והכי משמ' בנדרים, דקאמר והוא דקנו מיניה, וסתם וקנו בקניין איירי, וא"כ לא קני אלא בב"ד חשוב ומהר"מ פס' דהמלוה נאמן לישבע שהמשכון נחלט בידו, ושאמר לו הלוה קני מעכשיו וזכה במשכון, הואיל ועשה לו טובה בהלואה, ואסמכת' זו קנייא אפי' בלא ב"ד חשוב, כשאמר מעכשיו, ובנדרים משמע דאסמכת' קנייא ע"י קניין בב"ד חשוב, וכן נמצא בתשוב' רב צמח גאון, וכן משמ' מתשוב' רש"י ז"ל, וכן פי' ריב"ן ורשב"ם ס"פ גט פשוט, וכן ר"ת בספ' הישר, וכן ר"י בהרבה מקומות. אבל רב האיי גאון חלוק על כולם, וכת' בשערי מקח וממכר וז"ל בשער י"א, כל מקום שתמצא בתלמוד והילכת' אסמכת' קנייא, והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב, אילו דברי ר' יוסי, וכל דבריו בזה הדין כולם בטלין עכ"ל. ותימ' גדולה שיפסוק סתמ' דתלמוד' ולא יהיה כן, ומצאתי בדברי הר"י חסיד ור"י ב"ר אברהם, שהוכיחו דפסק התלמוד יהא דלא כהילכת' דמסכ' נדרים הוי לר' יהודה נמי, עכ"ל מרדכי פר' איזהו נשך, והאריך יותר וע"ש. ועוד כת' המרדכי, דב"ד חשוב מיקרי החשוב שבעיר, דכתי' אל השופט אשר יהיה בימים ההם.
<h2>דף כח.</h2>
והאמר שמואל דינא דמלכות' דינא. כת' ר"ת ז"ל הא דאמר דינא דמלכות' דינא, היינו דווקא כשהמלך משוה מדותיו וגזירותיו על כל בני מלכותו, אבל אם הוא משנה למדינה אחת לא דינא דמלכות', אלא גזילה דמלכותא, כדאמר בגיטין [נ"ה ע"ב], לא היו (ב)[ס]קריקין ביהודה בהרוגי מלחמה, ומפר' דין סיקריקון דאגב אונסא גמר ומקני, ואי לאו משום דאניס לא קני, אע"פ שמצו' הקיסר היה, ואין נר' לי ראיי', דהת' לא ציוה המלך שיקחו הקרקעות, אלא גזירה קמייתא היתה כל דלא קטיל ליקטליה, ומציעתא כל דקטיל ליתיב ליה ד' זוזי, הילכך איצטריך לטעמיה דאניס. ורבי' אליעזר ממיץ כת' ז"ל, דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר התלוי בקרקע, בדינים כמו שר מכס, כגון שהמלך אמר לא יעבור אדם בארצי אם לא שיתן המכס, וכההיא דפר' חזק' הבתים [ב"ב נ"ה ע"א], אריסת' דפרסאי עד מ', ומלכ' אמר מאן דלא יהיב טסקא כך ליהוי ויתן כך, דכיון שהקרקע שלו הוי דיניה דין, ואף הדיוט שיש לו קרקע דינו כן, שלא יהנה אדם אם לא מדעתו ובקיצבתו, אבל אם המלך רוצה ליקח ממון ממי שאינו רוצה לדור בארצו לאו כל כמיניה למיגזליה. עכ"ל האשירי.
אונסין שאני. פי' דע"י אונסין איפשר דעקר לנידריה. ובירושל' קאמר תולין בגוים ובמלכות אבל לא בישראל, שבעלי זרוע מצויין ודילמא מגלגל עליה קמייתא.
<h2>דף ל.</h2>
מותר ביושבי יבשה. ואינו אסור אלא ברגילין בים תמיד.
<h2>דף ל:</h2>
אלא את מי שדרכו לפרש. ולהאי לישנא אף הולכי מעכו ליפה הוו בכלל יורדי הים, והילכת' כהאי לישנ' דלחומרא, וק' צ"ע אם אותם שהולכים על שפת הים ואינן מפליגין אי הוי בכלל יורדי הים.
לאפוקי עוברים ודגים. פי' שמכוסין ואין החמה רואה אותן אבל כל שאר בעלי חיים אסור, ומי' כל דבר שאינו בבעלי חיים במיניו אוכל בין בשאר דברים מותר, דמרואי חמה משמע שראויין לראות החמה, שיש להם עינים ושהחמה רואה אותן. מיסודו של מהר"ף.
בקרחים. ואע"פ שאין להם שיער, ובזקנים אע"פ ששערותיהן לבנים.
<h2>דף לא.</h2>
ואין שומעין לו. מילתא בעלמ' קאמר כלומ' ודאי היה מותר בע"ז אם היו שומעין לו העולם להפסיד.
<h2>דף לא:</h2>
לפי טובת הנאה שבהם. פי' לפי מה שאמצא חן בעיני חמי ואהנה בזה... שרציתי ליקח חפץ לאשתי, בהליכה חייב דהוי שואל עלייהו, ומיירי... בזבינא חריפא, בחזרה פטור שכלתה הנאתו בשאלתו, ופטור מאונס וחייב בגניבה ואבידה, דהואיל ונהנה עד עכשיו בהם חשוב עליהם כשומר שכר, והכי מפר' לה בפרק האומנין [ב"מ פ"א ע"א]. אבבא דביתיה. מזבין ליה, ומיירי דא"ל לבעל החמור אם אמצא למכור כזה המותר יהיה שלי, והכי מוקי לה בפר' האומנין דחשיב חמור זבינא חריפא.
במולי אומות העולם, כגון ערבי מהול וגיבעוני מהול.
<h2>דף לב:</h2>
נפה וכברה כו'. אע"ג שאין משכירין כיוצא בהם, ומקום שמשכירין אע"ג דממאכל נדר, מביא לידי מאכל הוא.
כר' אליעזר. וכיון דסתם משנה כותיה הלכה כמותו, וכן משנה דלקמן דהשותפין [מ"ה ע"ב] שנדרו הנאה זה מזה קאמרי רבנן אסורין ליכנס לחצר. סוגי' דגמר' כוותי' אזלא. והק' ר"ת דאפי' כרבנן אתי' מתניתי', דהא לקמן שותפין שנדרו הנאה זה מזה, קאמרי רבנן אסורין ליכנס לחצר, ור' אליעזר שרי לי' משום ברירא, אלמ' דלכ"ע דריס' הרגל אסור במודר הנאה, ותיר' דהכא איירי בבקעה בימות החמה, דלא קפדי אינשי. וק' לתירוצי דא"כ לוקמיה מתני' דהכא בבקעה בימות הגשמים, או בחצר וכרבנן. וי"ל א"כ במודר הנאה ממאכל נמי היה אסור, שהרי כיוצא בו משכירין, ולקמ' [ל"ג ע"א] דאיבעי' להו בסוס לרכוב עליו איירי באוהבין שמשאילין זה לזה בחינם, דאי כיוצא בו משכירין, הא תנן דאפי' שלא לראות אסור אשירי.
<h2>דף לד.</h2>
פי' ניכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר מהדר ליה. ולישנא אחרינ' יש בגמ', אף כשניכסי מחזיר אסורין על בעל האבידה מהדר, והכי' קיימ' לן והוא הדין שניהם אסורין זה על זה, דמ"ד לא מהדר איתותב בגמ'.
<h2>דף לד:</h2>
ככרי עליך וכו'. ומיירי שלא אמר זה, דאי אמר זה התנן פר' השותפין [מ"ו ע"א] קונם לביתך שאני נכנס, מת או מכרה לאחר מותר, לבית זה שאני נכנס מת או מכרו אסור. משיטת מהר"ף. לאפוקי דאיגנובי מיגנב. בשיטת הר"ף האריך מאד וע"ש. אמר רבא. לאפקי דאזמוני עליה, אבל כשאמר ככרי עליך ונתנו ל(ך)[ו] או נגנב אסור. והילכת' כרבא, דהא רב אשי בסמוך אייתי דיקא כותיה, אשירי. וכת' המיימוני פ"ה דהילכות נדרים, ז"ל ראובן שאמר לשמעון הרי פירות פלוני אסורו' עליך, אין זה כלום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא א"כ ענה אמן. האומר לחבירו. כיכרי זו אסורה עליך, אע"פ שנתנה לו במתנה הרי זו אסורה לו, מת ונפלה לו בירושה או נתנה לו אחר הרי זו מותרת, שהרי לא אמר אלא כיכרי, ועתה אינה שלו, אמר לו פירות אילו אסורין ולא אמר פירותי, אע"פ שמכרה או שמת או שנתנה לאחר הרי אילו אסורין עליו, שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אע"פ שיצא מרשותו הרי זה באיסורו עומד, אלא א"כ אמר נכסי או פירותי או ביתי, או כיוצא בלשונות אילו, שהרי לא אסרן אלא כל זמן שהן ברשותו, עכ"ל.
<h2>דף לז.</h2>
על המדרש לא שרי למישקל. וצריך ללמוד לו בחינם, וי"מ דאם אמר לו למוד אותי אסור, משום דעביד שליחותיה, וכן פורע חובו ומחזיר אבידתו דשרי, דווקא בדלא א"ל, וראייה דאמר לעיל [ל"ו ע"ב] באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום, הא אי א"ל תרום אסור, אבל במידי שאין נוטלין עליו שכר, כגון קריאת שם תרומה, וכן לעיל [ל"ו ע"א] מקריב קרבנותיה, והיינו טעמא דשליחותיה עביד ונהנה, ומי' היינו דווקא בדבר שצריך שליחות ודעת, כגון תרומה וקרבן, אבל מחזיר אבידה ופורע חובו ומלמדו ומרפאו רפואת נפשות, כיון דמצוה לעשות מותר, דאין שייך שליחות בדבר שמצוה, אבל כאן בפורע חובו אין שייך מצוה. והר"ר משה ב"נ פי' בע"א, ואין נר', ועכשיו נהגו ליטול שכר אף על התלמוד, ובפר' אילו מומין כתב ר"י דשרי, משיטת הר"ף ומן האשירי.
<h2>דף לח.</h2>
וזן אשתו ובניו אע"פ שחייב במזונותן. מדלא קאמר הכא חנן היא כדלעי' [ל"ג ע"ב] משמ' דלכ"ע הוא, ואומר ר"ת דהכא איירי שזן אשתו בפניו וכיון שבפניו ואינו אומר כלום מתנה יהיב ליה והנאה נמי לא הוי דשמא היו מתפרנסים ממעשה ידיהם ועוד יש מתרץ דהכא שהבעל זן כראוי להם וזה מוסיף להם די חסרונם ובהמתו נמי איירי במזונות יתירים מדפליג ר' אליעזר דנהי שאין חושש לפטומא מ"מ כדי חיותא צריכא לאכול אשירי.
<h2>דף לח:</h2>
מדיר בנו מתלמוד תורה, הדירו לפי שאינו לומד, א"נ י"מ שנדר האב שלא יהנה מבנו, כדי שלא ישמשנו הבן ויבטל מלימודו, וקאמר מותר הבן למלאות לאב שאין בזה ביטול תורה, ולפי' ראשון מותר האב למלאות לבנו, שלא היה כוונת האב אלא להנאה גדולה, ודברים הללו לגבי הבן אינם חשובים, ולא כפי' המפר' דפי' ה"ה אחר משיטת הר"ף. וכתב הר"ר משה ב"נ מיסתבר כי"מ שהאב נדר שלא יהנה מן הבן, דאי הבן לא יהנה מ"ש הני, וא"כ משום דחיותיה לא מדריה לימא נותן לו מזונות בצימצום, ועוד בתוספת' דבכורות משמ' הכי, דאמר מעשה באדם אחד שהרץ בנו לתלמוד תורה, והדירו ממלאכה, והתירו למלאת לו חבית של מיים ולהדליק הנר. ירושלמי שילהי מס' ביכורים. המדיר בנו לתלמוד תורה מותר למלאת חבית של מים ולהדליק לו הנר, ר' יעקב בר אידי אמר בש' ר' יוחנן אמר אף ליקח לו חפצים, ולא פליגי כאן באיש כאן באשה, פי' אין דרכה של אשה לחזור בשוק, ואדם חשוב עשו אתו כאשה.
ר' יצחק אומר אף מותר לצלות לו דג קטן. כת' בסמ"ג וז"ל הורו הגאונים מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו, מותר לכתוב לו בכתב או לדבר עם אחר, והוא שומע העניין שרוצה להשמיעו. וראיתי בתשובה שהשיב רבי' יצחק על המדיר חבירו על דעת רבים והיה בית הכנסת בביתו של מדיר, ואין מניין בעיר ואפי' עם המודר, והשיב כי הדבר הזה מצוה היא להתיר, מאחר שכבר קבע מקום לתפילתו עכ"ל. של בית האבל. לפי שרוב בני אדם היו שותין שם, לא חשיב ליה הנאה מרובה. של בית המרחץ, רגילין היו לשתות חמין, כדאמר [שבת מ"א ע"א], רחץ ולא שתה מהם וכו', והנאה מועטת היא, כדאמר לעיל מותר לשתות טיפת צונן.
רפואת נפש אבל לא רפואת ממון. ומיירי כשניכסי רופא אסורי' על החולה, ובמקום שאין נוטלין שכר, הילכך רפואת גופו שרי ומצוה היא ואין נהנה. בהמתו אסור, דאין כאן מצוה, ולא דמי להשבת אבידת בהמתו דשרי דאיכ' מצוה, אבל לרפותה אינו חייב. משיטת מהר"ף. אבל באשירי כתב, אבל אומר סם פלוני יפה לה כו'. ירושלמי ר' יודן ור' יוסי, חד אמר כאן במדירו מגופו כאן במדירו מנכסיו, וחד אמר כאן כשאין לו מי ירפאנו, דלאו מכל אדם זוכה להתרפות, ובהמתו נמי מרפה לה כשאין לו מי ירפאינה, דהוי כמשיב אבידה דמצוה קעביד. ויכול להיות שתלמוד דידן לא פליג, אך דלא ירד לחלק בין מדירו מנכסיו למדירו מגופו, ותדע דהא אמר או' סם פלוני או רע, וה"ה (אם כ"ש) אם ראה בהמתו שאחזה דם ותמות, אם לא תקיז מותר להקיז לה דם. אבל אומר סם פלוני כו'. דלאו אדריה מדיבוריה. מהר"ף, וקצת משמ' שחלוק על האשירי.
<h2>דף לט.</h2>
אפי' יושב נמי מותר, דהא ניכסי חולה אין אסורין על המבקר. אפי' עומד לא, דהא נהנה המבקר שעומד בביתו, ולעי' [ל"ב ע"ב] אמרינן אפי' דריסת הרגל אסור במודר. אמר שמואל לעולם כו'. והוי הנאת חולה, שעושה לו הנאה, הילכך לא יושב דאיכ' הנאה לחולה, שיושב בחינם ונהגו בשכר, אבל עומד שרי, דאינו שוהא בעמידה כל כך, ולכך לא נהגו בשכר, ולא הוי הנאה גמורה, ועל העמידה אסור ליטול שכר דאמר [ב"ק ק' ע"א ע"ש] בה זו ביקור חולים, ואמרי' [ל"ז ע"א] מה אני בחינם וכו'. אבל על הישיבה שרי ליטול שכר. דאי בעי פטר נפשיה בעמידה.
<h2>דף מא:</h2>
אבל לא בימות הגשמים, דכתי' אם ישכבו וחם להם. ומסיב עמו על המטה. ואפי' בימות הגשמים, ולא גזרינן שמא ישן. ואוכל עמו על השולחן. ולא גזרינן שמא יאכל עמו. ולא מן התמחוי. שבקערת שניהם שאוכל כל אחד מחלק חבירו, אבל מתמחוי החוזר מותר, רגילין היו לחזור ולמלאות הקערות, ומאחר שיש להם כל כך אינו אסור. ובירושלמי מפר' שיש להם כל כך בקערה, שצריך להחזיר המותר לב"ה, ואינם יכולים לאכול הכל. משיטת מהר"ף. מן התמחוי החוזר. תמחוי החוזר, רגילין היו להחזיר התמחוי לב"ה ובו מותר, שלא היו מרבים. וי"מ לא מן התמחוי, שהיו רגילין מה שנשאר לפניהם לשאת אל ביתם, הילכך מרבה בשבילו ונהנין זה מזה, אבל במקום שחוזר לב"ה מותר לאכול עמו, שאין אוכל אלא כדי שובעו ולאו הנאה גמורה היא.
<h2>דף מב.</h2>
נדר הימנו מאכל יורד לתוך שדיהו. וא"ת מיבעי' לן מיזל בארעיה אי הוי מביא לידי מאכל, וי"ל דהכא השדה הפקר כדי לאכול, הילכך בסיפא יורד ואוכל, פי' יורד כדי לאכול, וברישא יורד לתוך שדיהו כשאינו אוכל, דדווקא ממאכל נדר והכא אינו אוכל, כדקתני ואינו אוכל מן הנוטות מהר"ף.
רב ושמואל בנכסים אילו, דכיון דאמר נכסים, דעתו לאוסרם אף שנתנם לאחר או הפקירם, אבל נכסיי משמ' דלאחר שלא יהיו שלו לא יהיו אסורין.
<h2>דף מג.</h2>
הולך אצל חנווני כו'. עד והוא נותן לו פי' החנוני, ונוטל מזה, פי' החנווני נוטל מב"ה, אין לפרש שבעל כרחו של בעל הבית צריך לפרוע לחנווני, לפי שאחרי אמר כן לפניו גילה בדעתו שרוצה שילויהו ויחזור ויתן לו, זה אין לומ' דא"כ החנווני היה אסור ליתן לו, כיון שבשליחו' המדיר, אלא הוי פי' ונוטל מזה, אם ירצה הב"ה ליתן לו, ואין איסור חששא דנידרו, והא דנק' חנווני וגם אין לו מה יאכל אורחא דמילת' נקט אשירי. והן עושין עמו וכו'. פר' המדיר [כתובות ע' ע"ב], אמר דכ"ש דשרי ליה לאניש למימר כל הזן, או כל העושה אינו מפסיד, דלאו שליחותייהו עבדי, וחנווני ופועלים דנקט לרבותא, דאפי' הני שרגיל אצלם, והוה לן למימ' כמאן דאמר זיל הב לן אפי' הכי שרי.
<h2>דף מה.</h2>
אמר רבי יהושע בן לוי דבר תורה וכו'. לכאורה משמ' דר' יוחנן סבירא ליה כר' יוסי, וריב"ל כרבנן, וק' דא"כ לימא מר הלכה כמר, ומר הלכה כמר, וי"ל דשמא אליבא דר' יוסי פליגי תרוייהו, וריב"ל אית לי' דטעמ' דר' יוסי משום מתנת בית חורון, ולא פליג לרבנן בדין הפקר כלל בדאוריית' משיט' מהר"ף. בסדר תנאים ואמוראים פס' כריב"ל בכל מקום לגבי ר' יוחנן. גר' בפ"ק דשבת [י"ח ע"ב], גיגית שפוד נר וקדירה אפקורי מפקר להו, פי' שלא יעבור על שבית' כלים, וה"ה אם השאיל בהמתו לגוי ולא החזירה קודם שבת יפקירנה, וכת' רב' שמשון דאפי' בינו ובין עצמו מועיל ההפקר. ותימ' גדולה מניין לו זה, דע"כ לא קאמר ריב"ל אלא בפני אחד, וסברא גדולה לחלק בין מפקיר לפני אחד למפקיר בינו ובין עצמו, דנהי דלא בעי ריב"ל שני עדים, מ"מ בעי שתצא מרשותו, ואי לא ידע אדם בהפקירו איך יצא מרשותו, ואיפשר דעת רבי' שמשון דעיקר הפקר משביעית ילפינן כדדרשינן בירושלמי דשביעית, והשביעית תשמטנה ומת"ל ונטשת', יש לך נטישה שהיא כזו, מה זו לעניים אף זו לעניים, ומיירי בהפקר קרקע דומיא דשביעית, דלעניין פטור מעשר איירי, והא לא שייך אלא בקרקע, ולכן אמר ר' יוחנן בג' כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים, ובע"א לא יוכל הקרקע לצאת מתחת ידו, וא"כ ריב"ל דלא בעי אלא חד הוי הפקר, אע"פ שאין הקרקע יוצא מתחת ידו, וא"כ אפי' בינו לבין עצמו נמי, דמ"ש דאחד דנקט לאו דווקא, ואגב דנקט ר' יוחנן דבשנים לא הוי הפקר, אמר איהו אפי' אחד, ולעולם ה"ה בינו לבין עצמו אשירי. ומי' בשיט' מהר"ף כת' ז"ל, נ"ל דהלכה כריב"ל לגבי ר' יוחנן, כדמוכח במגילה [כ"ז ע"א], ויש נפקות' למי שבהמתו ביד גוי בשבת, שמפקירה בפני אחד ולא יעבור על שביתתה, עכ"ל. ובמיימוני כת' פ"ב דהילכו' נדרים, וז"ל דין תורה אפי' הפקיר בפני אחד הוי הפקר, ונפטר מן המעשרות כמו שיתבאר במקומו, אבל מדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה, כדי שיהא אחד זוכה אם ירצה ושנים מעידים עכ"ל.
<h2>דף מה:</h2>
ר' אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס וכו', דאינו נר' כמשתמש בשל חבירו, אבל כשמעמיד ריחיים ותנור ומעמיד תרנגולין, דקבע מקום לשימוש נר' כמשתמש בשל חבירו.
<h2>דף מו.</h2>
כופין הנודר שאסר על עצמו, ות"ק היא ולא כר' אב"י, דהואיל ואינו יכול ליכנס ימכור. בנידרו הוא דפליגי, שפשעו להדיר זה את זה. תני (נודר) [נדור], האי מודר דקתני לא שהדירו חבירו, אלא מודר הוא ע"י שנדר שלא יהנה מחבירו, אבל בהדירו לא ידענ' אי פליגי רבנן או לא, אלא א"כ נודר הוא ולא מודר, אא"א דאדריה, כלומ' שאדרוה, וא"כ סיפא היכי קתני כופין המודר, ואמאי כופין והא אנוס הוא, שנאס' בעל כרחו, אלא ש"מ בנודר פליגי, אבל בהדירו מודים ליה לר' אב"י דאנוסין הן ומותרין.
<h2>דף מו:</h2>
שיש בה דין חלוקה, דכיון דאיפשר בחלוקה אסירי. בדבר של אותה העיר, מפר' בבב' בתר' [נ"ז ע"ב] וכן במתני' דהכא [מ"ח ע"א] איזהו דבר של אותה העיר הרחבה כו'. ויש כו' מושכרין בעיר, ביד אחרים. [אין לו בהן] תפיסת יד, למשכיר, מותר שהרי ביתך ושדך קאמ'. [אמר רב נחמן] למחצה וכו' שמקבל המשכיר כך אבל מבציר מהכי לא. ויש גור' בבצין והוא כלי חרס שמייבשין בתנור. טסקא מס שקוצץ למשכיר כך לשנה.
<h2>דף מז.</h2>
אלמ' אוסר לכשיצא מרשותו, דקתני במותו לא ירשנו, וליכא למיפר' שאני הכא דקתני במותו, דבית זה הוי כמו בחייו כמותו.
מהו בחילופיהן. אותו פלו' מהו שיהנה בהן, אוסר אדם פירות חבירו [על עצמו], אע"ג דלגבי דידיה הוי דבר שלא בא לעולם, אוסר על עצמו דשב"ל, חליפין חשיב דשב"ל. הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו, משום דעכשיו תרוייהו אין להו רשות בהם, ולהכי חשיב ליה דשב"ל, אע"פ שבא מכוחו.
<h2>דף מז:</h2>
[או דילמא משום דחליפין] בפירות חבירו [כגידולין דמי], ל"ש הוא ול"ש חבירו, דכי היכי שאוסר חילופיהן וגידוליהן על עצמו, אוסר נמי על חבירו. שאני נהנה לך. כלומ' נכסיו קונם, שלא תיהנה מהם, ולותה ואכלה, בעלי חובין נפרעין מבעלה, ומה שלוותה האשה, היינו חליפי ממון בעלה, אלמ' אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו, דחילופיהן לאו כגידוליהן דמי, דילמ' לכתחילה הוא דלא. כלומ' לעולם אימ' לך כגידולין דמו, ולכתחילה אסור ללוות על נכסיו, הא דיעבד חוזרין ונפרעין. מקודשת. אלמ' דחילופיהן לאו כגידוליהן דמו, הכא נמי לכתחילה. אסור למכור ולקדש בו האשה, דהכי משמ' מכרן בדיעבד, וקידשה בעבירה, מקודשת.
[הריני עליך] חרם, כלומר ממון שלי יהא לך אסור. של עולי בבל, שאין דעתו להקדיש של עולי בבל, הבאר שמצאו כשעלו מבבל כדמפר' בעירובין [ק"ד ע"א].
<h2>דף מח.</h2>
שבאותה העיר, כלומ' הם אסורין בדבר שהוא מכלל העיר, דשל שניהם הוי. והספרים, ספר תורה. והכותב חלקו, בגמ' פרי' אמאי אסור, ומשני הכי קאמ' מאי תקנתיה, יכתוב חלקו לנשיא. אין צריך לזכות. לפי שנוטל בחזקה אם רוצה. בהווה, שדרך לכתוב [ל]נשיא. שכבר כתבו אבותיהם. בגמר' מפר' שבני גליל קנטרנים, והיו אוסרים חלקם זה לזה ועמדו וכתבו לנשיא.
חורון, שם מקום. והעון תלוי, פי' שאם [אינה] (אין ה)מתנה ואני נותן לאביך הרי העון עלי. [שאם הקדישה] אינה מקודשת, פי' המקבל מתנה. אינה מתנה, והילכ' ה"נ בעניין זה אינה הקדש, כדמפר' בגמ', דמוכח' מילתא דלאו למתנה איכוון, הילכך מתנה נמי לא הויא ואסור אביו.
דאמ' אינו לפניך, כלומ' ע"מ כן שיאכל, ולא תלה ברצון המקבל מתנה, אבל אמ' והן לפניך משמע, דכי קאמ' ליה אם רצונך יהא לפניך, כדי שיבא אבא, דברשותו הוי מותר, א"ה אסור, סעודתו מוכח עליו דלדעת כן נתנו, כדי שיאכל אביו, ולא לשם מתנה.
<h2>דף מח:</h2>
שמיט כיפי, גוזל כיפי רישטי"ט בלע' של פשתן. ואדרינהו, [אסרינהו לנכסי עליה] לפי שלא היה עוסק בתורה, אמ' יקנה בני זה הנכסים. להקנותם לבנו כשיהיה ת"ח, ולהכי לא אקנינהו לבר ברי' להדי', דה"ל דבר שלא בא לעולם, דאכתי לא נולד בר בריה. ע"מ להקנות דמי, ולא מצי אביו הדר ביה. האי סודרא, שקונין הקניין וכליו של קונה הוא, שאוחז המקנה סודר של קונה, וקונה המקנה הסודר, ע"מ להקנות החפץ לקונה, וזה שאוחז בסודר לאו אדעת' דליקני הסודר תפיס ליה, אלא כדי להקנות לזה, וקנה הקונה, ה"נ להקנות, לכך קני דאי תפיס ליה לא מיתפיס, כלומ' דאם רצה לחתכו וליקחנו יכול לעשות, הילכך יכול נמי להקנות, אבל האי לא מצי שקיל ניכסיה דאביו, דהא לבר ברי' אקני ולא לו. ועוד סודר קני מהשתא, כלומר קונה מעכשיו, והסודר להקנות החפץ לאחר הקניין, אבל נכסים אילו לא קני להו זה, עד דליהוי בריה צורבא מרבנן, הילכך כי נמי הוי צורבא מרבנן לא קני מיד, והילכך בן בנו נמי לא קני. ע"מ להקנות לאביו שיבא לאכול, סעודתו [מוכחת] עליו, שלא כיון למתנה אלא להנאת המודר, ולכן לא קנה, אבל אין המודר נהנה, אלא בר בריה ולהכי זכה. ר' אליעזר הוא, דמחמיר בנדרים טפי ולכן אביו אסור.
<h2>דף מט.</h2>
שלוק, אינו לא חי ולא מבושל, ל"א שלוק מבושל ביותר. מעשה קדירה רך, היינו רוטב, ומותר בעבה, מעשה קדירה שאין בו רוטב, [מעשה רתחתה]. מעשה רותח, היינו (זכר) [דבר] שגמרו בקדירה, כגון תבשיל שהן מחמשת המינין, בכל הני המתבשלין בקדירה, היינו אפי' גמרו באילפס, ובמקום שנותנין באילפס לאחר שנתבשלו בקדרה איירי.
אוסר בצלי, אע"פ שנדר מן המבושל, ויבשלו וגומ', ובפסח כתי' כ"א צלי אש, אלמ' דמבושל איקרי צלי, ומי' ראייה אינה, דקרא דברי קבלה הוא, ועוד דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, הילכך הוי זכר, אי לשון בני אדם הוי הכי. והא תבשיל נדר, דמשמ' עבה, [כל מידי] דמת(בשל)[אכיל] ביה ריפתא, ששורה בו פיתו ובדבר עב אין שורה בו הפת, אסור בכל מיני תבשיל, שמלפתין בו הפת, ואסור בצלי, דכל מיני בישולי בשר איקרי תבשיל בשר ללפת בו, אבל שאר מיני תבשילין, שאינו עבה בשר, כגון עבה לא איקרי תבשיל, אבל רך איקרי תבשיל, לפיכך אסור באטריות רכות, הטריות דילועין. תבשיל רך שחולין אוכלין מהם את פיתן ולא בעבות, אלמ' כל מידי דמתבשיל [דמתאכיל ביה], פי' ריפתא תבשיל קרי ליה.
<h2>דף נא.</h2>
הנודר מן היורד לאילפס מותר מן היורד לקדירה, קודם שיורד לאילפס, הנודר מן הנעשה לקדירה, משמ' שנגמרה בקדירה והיינו מעשה קדירה, הילכך מותר בנעשה באילפס, בנגמר באילפס אע"פ שכבר ירד באילפס. הנודר מן הנעשה באילפס. מותר במעשה קדירה דהיינו דבר שנגמר בקדירה. בכל הנעשין בתנור. כל דבר שאופין בתנור.
<h2>דף נא:</h2>
הנודר מן הכבוש, כגון שאמ' קונם של כבוש עלי, אין אסור אלא בכבוש של ירק, דסתם כבוש משמ' כבוש של ירק, אבל אמ' כבוש שאני טועם אסור בכל הכבושים בכל דבר שכבוש אע"פ שאין דרכו להיות כבוש. מן השלוק ומן המבושל, והיינו בשר, שדרכו להתבשל ולשלוק, דכבוש מאי, מי אמרינ' ד[כ]סתם כבוש דמי, דאין אסור אלא בכבוש של ירק, או דילמא כשאיני טועם דמי ואסור בכל הכבושין, וכן דשלוק וכן דצלי וכן דמליח מאי, כסתם או כשאיני טועם דמי תיבעי תיקו.
[ומותר בטרית] (נורית) מין דגים קטנים, טרופה, כתותה. צחנה, מין דגים דקין מאד אסור, בנורית (נודו) טרופה, דכיון שטרופה דומה לצחנה. דג, משמ' גדול, (ודגים) [ודגה] משמ' קטנים, הילכך כי אמ' דג דגים, אסור בקטנים בין גדולים. קום. ניסיוני חלבא ור' יוסי אוסר דבכלל חלב הם ואין חלב בכלל קום, והנודר מקום מותר בחלב לדברי הכל.
<h2>דף נב.</h2>
קיפה, מה שנשאר מן הרוטב, וכן הדבר [הבשר] שאסור, אפי' טעם שנתבשלו עם הבשר, שהנודר מן הדבר, פי' כמו שאמ' בשר זה עלי, או חפץ ונתערב.
<h2>דף נב:</h2>
[אמר בשר זה עלי, אסור בו וברוטבו ובקיפו]. זה שאנו מתירין, כגון שלא אמ' זה עלי, אלא בשר עלי, בלא זה. אילו דווק'. כלומר כי אמ' קונם זתי' וענבים אילו, דקתני מתני', [שאיני טועם דוקא]. ואע"ג דלא אמ' אילו אסור, וכיוצא בהם שאני טועם ושאני אוכל, ולא אמ' אילו. ובציר, שבו קירבי דגים, אלמ' היכא דאמ' שאני טועם מותר ביוצא מהן, אלמ' שאני טועם לאו דווק', אמ' רבא [וכבר יצא מהן], לעול' שאני טועם דווק' ומותר בציר, כגון שיצא כבר בציר, קודם שנדר. אבל ביוצא מהן לאחר שנדר, אסור בו, דשאני טועם דווק', וכאילו דווק' דמי.
<h2>דף נג.</h2>
סיתוונית, ענבים שמלקטין בחורף, שרעים לאכול. ל"א ענבים העומדים בסוף הכרם שהם רעים. כל ששם תולדתו קרוי עליו. כגון דבש דבורים, שאין קורין אותו דבש סתם, אלא דבש דבורים, וחומץ סיתוונית, נמי כה"ג, אין קורין אותו חומץ סתם, נדר הימנו אסור אף ביוצא ממנו. איכ' בינייהו, דר' שמעון בן אלעזר, כל שאין דרכו לאכול, כגון ענבים סיתוונית, שרעים לאכול, (ש)[ו]דרך היוצא ממנו לאכול, דחומץ היוצא ממנו דרכו לאכול, נדר הימנו, אין אסור אלא ביוצא ממנו, שלא נתכוון זה אלא ביוצא ממנו, כלומ' לא נתכוון זה, אלא בשדרכן לאכול, דהיינו היוצא ממנו, [איכא בינייהו], ת"ק דר' יהודה לי' לי' דר' שמעון ב"א, דהכי משמ' מתניתי', בחומץ סיתוונית מותר אף בחומץ, ובענבים נמי מותר, דכי נדר מן הסיתוונית, לא נדר אלא ביוצא הימנו, והואיל ולא פירש מותר בזה ובזה, וחכמים אי' להו, דשמעיה לר' יהודה דאסר אף היוצא ממנו, והם התירו בו ולא ביוצא בו, דהכי משמ' וחכמים מתירין בענבים סיתווני', אע"פ ששם תולדתו עליו ולא ביוצא מהן, והיינו כר' שמעון בן אלעזר, כך פי' המורה, ולשי' ק' לשון אף, דקאמ' ר' יהודה, דא"כ הוי סברא הפוכה. ובשיט' מהר"ף פי' בע"א ולא נר' לי. קפלוטות, מין כריסין ומי' לאו איקרי כריסין, והוא שם לווי (שם לואי) ירק סתמ' לא איקרי.
<h2>דף נג:</h2>
איספרגוס. מין לפתות, ואיספרגוס בכלל כרוב, ואין כרוב בכלל איספרגוס. אסור במקפה של גריסין ור' יוסי מתיר, דקסבר אין מקפה בכלל גריסין, בשום שבמקפה, שמנהגם היה לתת שום במיקפה של גריסין. ר' יהודה כו' ר' יהודה לא פליג את"ק, גריס, או חיטה, גריסין, או חיטין, לכוס חיין, ללעוס. חטה, משמע אפוי, חיטין, משמ' חיין, גריס משמ' מבושל, גריסין משמע חיין.
<h2>דף נד.</h2>
הנודר מן הירק מותר בדילועין ור' עקיבא אוסר. דקסבר דילועין בכלל ירק הם. וכן הדבר. כלומ' מדבריהם יש לי ראייה, והא מירק נדר, ודילועין לא איקרי ירק. ירק המתבשל בקדירה. וקסבר ר' עקיבא דדילועין נמי בכלל ירק המתבשל בקדירה, ורבנן סברי דכל מילי שהשליח נמלך, כגון דילועין, שאם אינו מוצא ירק אינו מביא דילועין, אלא אומ' למשלחו לא מצאתי אלא דילועין, ואם רצונך אקחם, וכה"ג לאו מיניה הוא, ור' עקיבא סבר, מדהזכיר לו השליח דילועין יותר מקיטנית מיניה הואי, שאינו לוקה. אם נדר מירק ואכל דילועין, אינו לוקה משום לא יחל דברו, אך איסור איכ'.
<h2>דף נד:</h2>
כל מיני בשר, בין בהמה בין חיה.
<h2>דף נה.</h2>
חמשת המינין. חטין ושעורין וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון. תבואה. כל מיליה משמע, דלשון תבואה דבר המביאין מן השדה לבית, הרי מכל מילי מחייב מדאורייתא, קמ"ל דלשון בני אדם ה' מינין לבד. פקיד, ציוה. עללתא, תרגום של תבואה, כל דבר שעולה ומשביח ומרויח קרוי עללתא, וגובה רבא, מכל מילי אע"ג דלא הוי מיניה, אהדרוה קמיה דרבא, הא דאמ' אביי כל מילי משמ'. שכר בתי' ושכר ספינות. מאי, מי אמרינן, כיון דבתים וספינות פוחתין בכל יום, שמתיישנין, לאו בכלל עללתא הוו, דעללת' מילת' דמשבח ולא מפחית, או דילמא כיון דאין ניכר פחת שלהן, לפי שמתחסרין על יד על יד, הוה ליה כמילי דמשבח, וגובה נמי משכר בתים וספינות, ומשום הכי בעי, דבעי לידע איזו נכסים משועבדים לו.
<h2>דף נה:</h2>
חילקא, חיטה אחת שמחלקים אותה לתרי. סרגס, חד לתלת. טוסני, חדא לארבע, אסור בכולן, דכמהין ופטריות בכלל גידולי קרקע.
מותר לכסות בגוזי צמר. דלא נדר אלא בדבר שדרך בני אדם לכסות דהיינו בגד צמר. מותר לכסות. בענייני פשתן, דבגד פשתן קאמ'. טען משוי של פשתן, ומחמת המשא הזיע והיה ריחו קשה, מחמם מחמת פשתן, ואמ' קונם צמר ופשתים עולה עלי, מותר לכסות בעניצי פשתן דבגד פשתן קאמ', דבעינ' [דבענין] שהציר [שציער] לו נדר. ואסור להפשיל לאחוריו, דהיינו משא. היה לבוש צמר, והציר משום הלבישה, ואמ' קונם וכו', אסור ללבוש ומותר לטעון, דבעי' שהציר לו נדר, וכן לפישתן. יריעה. ירעה ממש, וי"מ יפץ בלע'. חמילא, שרפירלא בלע'. פונדא, אבנט חלול שנותנין בו מעות וככסות דמי. פסיקא. ניצליא בלע'. ובאיסקטרי. הודש בלע'. קטפלייא. מלבוש של עור שלובש למעלה. ואנפלייא. סינר פורינט, כוותא דצלעא, מין מלבוש יוצאין בשבת ולא הוי משוי. שק וסגיס, מיני מלבושים להגן. אבל לא בקופה ומחצלת. דהוי משוי.
<h2>דף נו.</h2>
מותר בעלייה. דלדברי הכל אין בית בכלל עלייה. לימא ר' מאיר היא. דאמ' אין עלייה בכלל בית, הילכ' איצטריך למימ' דהיכ' דאמ' בית בביתי אני מוכר לך, מראיהו עלייה, דיד בעל השטר על התחתונה, ואין יכול לתבוע ממנו עלייה, דאי רבנן. למה לי' למימר, פשיט' האמרי עלייה בכלל בית. אפי' תימ' רבנן. ואיצטריך דמאי מראיהו עלייה דקאמ', בית מעולה שבנכסיו. ואע"ג דקאמרי עלייה בכלל בית, הני מילי גבי נדרים, אבל גבי מקח וממכר, בית א"ל, ובית מעולה בעי למיתבא ליה. דרגיש. לא חשיבא מטה לפיכך לדברי הכל אין מטה בכלל דרגש.
<h2>דף נו:</h2>
אגף. עובי סיפי הפתח. עיבורה של עיר. היינו פגום נכנס, ופגום יוצא. ומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה, אלמא דתחומה קרי ליה קרא, חוץ לעיר.
<h2>דף נז.</h2>
אינו אוכל אינו טועם. משמע מהן עצמן הילכך, חילופיהן וגידוליהן מותרין, דבר שאין זרעו כלה, כגון שומין ובצלים, דשורש ראוי לאכילה, ואין זרעו כלה כתבואה, הילכך אפי' גידולי גידולין אסורין, דכגופייהו דמי.
[האומר לאשתו] קונם, מעשה ידייך, שאת עושה, כלומר מה שתעשי מכאן ועד פסח, איני אוכל עד פסח, וכן להתכסות, מותר לאכול ולהתכסות, אף במה שעשתה קודם הפסח, לאחר הפסח. וזוהי החידוש, דלא תימ' מה שעשתה קודם, יהא אסור לעולם.
שאת עושה עד הפסח (ו)איני אוכל. כלומ' ומה שתעשי קודם הפסח איני אוכל, או לא אתכסה לעולם, אסור אף לאחר הפסח, שאת ניהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג. והוי כמו קונם עיני בשינה היום, אם אישן למחר, וקודם הפסח הוא עומד. הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו. מן הדין, שהרי הלכה ואם ניהנית לוקה, והכי מוקי לה בפ"ב לעיל [י"ד ע"ב]. לאחר הפסח בבל יחל דברו. ממה שניהנית קודם הפסח.
קונם שאת ניהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד פסח. וזוהי דומיא דקונם עיני בשינה למחר, אם אישן היום, והיא עומדת לפני הפסח. הלכה לפני הפסח אסורה ליהנות עד החג ומותרת לילך אחר הפסח. וליהנות ממנו, דכיון שלא הלכה לפני הפסח, לא חל הנדר כלל. ובתו' מהר"ף (חיים) ז"ל, אין זה שום חידוש, ונ"ל דאיכ' חידוש', דשמעינ' מינה אי בתנאי' זהירי אינשי או לא, ועי' בפ"ב [ט"ו ע"ב] בסוגיי' הגמר'.
<h2>דף נז:</h2>
איש כפר ימא. על הים היה יושב. העלה בידו, בעיא זו, ורמי [ובעי] גידולין שגידלו בשמינית ועיקרו אסור דבשביעית גדל'. מעלין האיסור. מבטלין, (והוי מותר) או לא. [בצל של תרומה שנטעו ורבו גידולין כו'] מותר. לזר, ואפי' עיקרו אלמ' גידולי התר מבטלין איסור.
ילדה, ענף של אילן ערלה, שסיבכה בזקינה. שהרכיבה בזקינה. ובה פירות (כילדה) [דילדה], אע"פ שהוסיפה מאתים. לאחר שסיבכה בזקינה, אסורה משום ערלה, אלמ' לא אתי גידולי היתר זקינה ומבטלין איסור ערלה. ונעקר הכרם אע"פ שנעקר הכרם. אסור, משום כלאי הכרם, והשתא מותרין כל הגידולין. ואותו בצל אסור, ואפי' הוסיף מאתים על העיקר, אלמ' דאיכ' תרין, דאמרי דאין גידולי התר מבטלין עיקר האיסור. ופשט ליה מדר' יצחק, דגידולי היתר מבטלין איסור, שתיקנה. בתרומה ומעשר שנטל הימנה, ולאחרי כן זרעה. מתעשרת לפי כולה. אפי' לפי אותה ליט' שתיקן כבר, ולא אמרינ' דליט' אחרת, שעם הגידול היא מן העיקר, שהרי אין זרעו כלה וכבר היא מתוקנת, אלא משום דמבטל העיקר, ה"נ בצל שעקר בשביעית, ונטעו בשמינית, ואתו גידולי היתר ומבטלין איסור. דילמא לחומרא שאני. שמתעשר לפי כולה, אבל גבי שביעית דלקולא, אכתי מיבעי לן. והא דאמ' הכא מתעשר לפי כולה היינו מינה ובה, דאי ממקום אחר הוה ליה מרבה במעשרות.
<h2>דף נח.</h2>
כגון טבל, שאיפשר לתקנו. מעשר שיני והקדש, יש לו מתירין על ידי פידיון. וחדש, עומר מתירו. לא נתנו בהם חכמים שיעור. אוסרין, אם נתערבו במשהו. (ובצל) [וטבל] אם נתערב יש לו מתירין. כגון שנתערב בחולין, דאיפשר להתעשר במקום אחר, הילכך כל הנהו הוו במשהו, וכגון שנתערבו במינן, דאי שלא במינן, אפי' אין לו מתירין בנ"ט.
[דבר שאין לו מתירין], כגון תרומה, לקמ' פרי' בגמ', והא תרומה איבעי מיתשיל עלה ובטלא ברובא, ומוקי לה כגון שנפלו לו תרומה מבית אבי אמו כהן, נתנו חכמים שיעור באחד ומאה, ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים. אמרו לו וכו' דתנן השביעית אוסרת בכל שהו, דווק' במינה. אמ' להם שביעית אינה אוסרת בכל שהו אלא לביעור. שאם נטע של שישית בשביעית, והוסיף כל שהו שחייב לבערן כתורת שביעית, [אבל לאכילה בנותן טעם] וכגון שעברה שנת שביעית, שאינו יכול לאכול, אינה אוסרת אלא בנ"ט, שאם נתערב מפירות שביעית בפירות שמינית אינן אסורין באכילה, אלא בנ"ט, שנתנו בהם חכמים שיעור, לפי שהוא דבר שיש לו מתירין. קתני מיה' אמ' להן שהשביעית אוסרת בכל שהו במינה, שאם נטע של ששית בשביעית והוסיף שאסור, אלמ' גידולין מבטלין עיקר. הא נמי לחומר' דלא קתני אלא ששית שנטע בשביעית, כדפי', אבל של שביעית שנטע בשמינית, לא איירי כלל, ובצל שעקרו בשביעית, ונטעו בשמינית דלקולא, אכתי מיבעי לן.
<h2>דף נח:</h2>
[חשוד על השביעית קתני]. אפי' אין מדוכין, [המנכש קתני], ואפי' שלא ע"י תערובת, כלומ' שאיסור שביעית בעין, וה"נ האי בצל דמיבעי' לן. לימ' תיהוי תיובת' וכו'. ואמרי' לעי' לא אתו גידולי ומבטלי לעיקר. [שאני שביעית הואיל ואיסורה] ע"י קרקע, אבל ערלה איסורה ע"י שנים, וכלאי הכרם ע"י תערובת, דלא הוי כלאים, כ"א דמערב איהו בידים. והרי מעשר. דמתחייב התבואה במעשר. ליט' מעשר. גבי לוי מיתני' שנותנין לו מעשר ראשון לו, ונותן לכהן תרומה ממעשרו, ונקראת תרומת מעשר. וזרע לוי זה אותו מעשר, ולא נטל תרומתו קודם שזרעה, והרי היא בעשר ליט'. חייבת במעשר. כלומ' כל דין מעשר נוהג בתוספת הגידולין, דהיינו הט' ליט' שהשביחו, לחייב במעשר ובתרומה, ובתרומת מעשר, בשאר שנים. ובשביעית, שאם גידלה בשביעית מתבערת, ואותה ליט' דמעשר אינה צריכה כלום, רק תרומת מעשר שלא ניטלה ממנה, הילכך מעשר לפי חשבון, כלומ' כדינה, ולא כשאר הט' ליט' שחייבים אף במעשר, ולכן בין הגידולים בין אותה ליט', לא יפריש אלא ממקום אחר, דאי מינה ובה, הואיל ואינו ניכר מהו הליט' ומהו הגידול, והרי אין דיניהם שוה. וק"ק הלשון דנק' ואותה ליט' וכו' והלא כולם צריכים להפריש ממקום אחר. ובפריש' אחרת מצאתי וז"ל, ואותה ליט' מעשר עליה ממקום (עליה) אחר, (בלא) [לפי] חשבון תרומה מעשר שנותנין לכהן שבה, אבל מינה ובה לא דעל כל ליט' וליט' איכ' למימ' דזוהי שגידלה בתר הכי, ואתו לאפרושי מן החיוב מן הפטור או להיפוך, קתני מיהא דאותם י' ליט' מעשר עליהם ממקום אחר לפי חשבון, אלמ' גידול ע"י קרקע לא מבטלי עיקר עכ"ל המורה.
<h2>דף נט.</h2>
דיגון קגרים לה. כלומ' אף זו אין הקרקע גורם איסור טבל, דאינו חייב במעשר עד שיעשה ממנו כרי וידגנו, אז חייב, הילכך כרי ודיגון, גורם החיוב, משא"כ בשביעית שהאיסור לבד מקרקע, מתיב רמי בר חמא [קונם כו'] בדבר שזרעו שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין. אלמא כל היכ' דאין זרעו כלה, לא אתו גידולי היתר ומבטלי עיקר. וקשיא לר' אמי דאמ' בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, דהיינו דבר שאין זרעו כלה, וקאמ' דגידולי היתר מבטלין עיקר. שאני קונמות הואיל ואיבעי מישתיל עלייהו. הילכך הוו להו כדבר שיש לו מתירין ואינו בטל, ואפילו באלף אינו בטל, כדאמ' לעיל כל דבר שיש לו מתירין אינו בטל, הילכך גידולי גידולין אסורין, אבל גבי שביעית דלא מיתשיל עליה, הוי דבר שאין לו מתירין, הילכך אתו גידולי היתר ומבטלי ליה לאיסור לעיקר, והרי תרומה דאיבעי מיתשל עלה ישראל, דלא הויא תרומה, וא"ה בטלה ברובה, כלומר בפחות ממשהו, (ממה) דדינה בחד ומאה, [בשלמא קונמות מצוה לאיתשולי]. לעולם לא קשיא לר' אמי, והיינו טעמ' דגבי קונמות אפי' גידולי גידולין אסורין, דבשלמ' קונמות מצוה לאיתשולי עלייהו, משום דר' נתן הילכך הוה להו כדבר שיש לו מתירין ולא בטלה, אבל תרומה מאי מצוה לשיולי עלה, כיון דלאו מצוה לשיולי עלה, הוה ליה כדבר שאין לו מתירין, ולהכי בטלה ברובה, וגבי שביעית נמי כדאמרינ' כיון, דלא מיתשיל עליה כלל בטלה, דגידולי היתר מבטלי עיקר.
<h2>דף ס.</h2>
קונם יין שאני טועם היום. בין שהיה עומד בתחיל' היום, בין עומד בסוף היום, אין אסור אלא עד שתחשך. דלא אסר על עצמו אלא אותו יום שעומד בו, שבת זו. כגון שהיה עומד ביום השבת, ואמ' קונם שאיני טועם שבת זה, דמשמע כל ימות השנה [הבאים] נמי קאמ' (הבאים) דודאי משום אותו יום השבת לבד, לא נתכוון, הילכך אסור בכל ששת ימי השבת שבאה, ושבת שעברה, דהיינו נמי אותו שבת שעומד בו, והאי דקרי ליה תנא שבת שעברה, לפי שהיא נימנית עם ימות השבת שעברו, שהוא שביעי שלהן. [חודש זה], היה עומד בר"ח ואמ' קונם יין שאני טועם זה החודש, אסור בכל החודש ור"ח להבא, דהיינו אותו ר"ח שעומד בו. היה עומד בראש השנה, ואמ' קונם יין שאני טועם שנה זו, אסור בכל השנה ור"ה שני שעתיד לבא, דהיינו אותו ר"ה שעומד בו, והאי דקרי ר"ה לעתיד לבא, לפי שנמנה עם ימים הנכנסים. היה עומד בשביעית ואמ' קונם יין שבוע זו, אסורין בכל השבוע, בשבע שנים הנכנסים, ובשבוע שעברה, דהיינו שנת השביעית שעומד בה, והא דקרי ליה שעברה, לפי שנימנית עם שנים שעברה, שהיא שביעית שלהן, וה"ה שאפי' עומד באמצע השבת, או באמצע החודש, או באמצע השנה, או באמצע השמיטה, ואמ' שבת זה, או חודש [זה], או שנה זו, או שבוע זה, אינו אסור אלא אותו שבת שעומד בה, או אותו חודש או אותה שנה או אותה שמיטה בלבד, אבל אם אמ' יום אחד, שבת אחד, חודש אחד, (שבוע אחת), שבוע אחד, או שנה אחד, אסור מיום ליום, ואם היה עומד בד' לחודש, ואמ' בסתם חודש אחד, אסור יום שעומד בו עד ד' לחודש, דכי אמ' חודש אחד סתם, ל' יום קאמ', וכן כולם. וכן קאמ' נמי יום אחד, אפי' עומד באמצע היום, אסור במעת לעת עכ"ל המורה. ובשיט' מהר"ף פי' בע"א כל משנה זו.
אמ' ר' ירמיה. הא דתנן היום אינו אסור אלא עד שתחשך, לכשתחש' צריך שאלה לחכם. ואם לא נשאל אסור לשתות יין, מ"ט גזירה משום יום אחד, דאי שרית ליה כי אמ' היום בלא שאלה, אתי למישרי כי נמי אמ' יום אחד, והוא אסור מעת לעת, הילכך צריך שאלה, וחכם חוקר כיצד נדר, ולא אתא לידי חילול נדר, דאי א"ל יום אחד נדרתי, אסור ליה עד למחר.
<h2>דף ס:</h2>
כמאן אזלא הא שמעתת' דר' ירמיה. שצריך שאלה לחכם, כדי שיהא שותה על פי חכם, לפי שאין מראין לו כאילו קיים נידרו, אלא כשהתיר לו החכם עוקר הנדר לגמרי מעיקרו, היינו כר' נתן דאמ' כל המקיימו כאילו הקטיר עליה, הילכך אין שותה על פי עצמו אלא על פי חכם דלא הוי כמקיימו, והיינו טעמ' דאמ' ר' ירמיה צריך שאלה לכשתחשך, ולא משום טעמ' דפשי' רב יוסף, דרבינ' לא סביר' ליה דטעמא דרב יוסף.
(שפיר') [פשיטא] שר"ח שעומד בו שהוא אסור, שהרי נמנה עם ימים הנכנסים, כי איצטריכא לחדש חסר. לא צריכ' שנדר בר"ח חסר שהוא ב' ימים ר"ח ויום ראשון להשלים ר"ח שעבר, מהו דתימ' כיון שהנודר עומד ביום ראשון והוא מחודש שעבר, לא ליתסר ביום ראשון שהרי אינו מימים הנכנסים קמ"ל דאסורים, דמשום דקרו ליה אנשי ר"ח, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ל"א (מפר שינ') [לפי' אחר], מהו דתימ' כיון דיום ראשון מחודש שעבר אימ' לא ליתסר לאחר שהוא ר"ח מחודש שיני קמ"ל דמיתסר בכל החודש דהא קרו ליה אנשי רי' ירחא ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. יום ולא אמ' היום דליהוי משמ' עד שתחשך, ולא אמ' יום אחד דליהוי משמע מעת לעת.
<h2>דף סא.</h2>
עד שיגיע. דעד ולא עד בכלל, עד שיהא משמ' בעוד שהוא, והיינו עד שיצא, דעד ועד בכלל, ואם אמ' עד לפני הפסח ר' מאיר אומ' עד שיגיע דלא מעייל אניש נפשיה בספיק', דכיון שספק יום עד שיצא קאמ', או עד שיגיע או באמצע, ודאי בדליכ' לספוקי מהרהר בדעתיה בשעת הנדר והיינו עד שיגיע, ור' יוסי אומ' עד שיצא, דקסבר מעייל אינש בספיק', דאיכ' לספוקי שמא עד שיצא קאמ' או שמא עד באמצע קאמ', דהיינו לפני ימים האחרונים, דכי נדר לא ידע מאי קאמ' הילכך אסור עד שיצא זה, דהאי דאמ' עד לפני, עד דמפני פיסחא דהיינו עד שיצא, והכי אמרינ' בהדיא במסכת קידושין [ס"ד ע"ב] במאי פליגי ר' יוסי סבר מפני כו'.
<h2>דף סא:</h2>
שתי כיתי בנות, שיש לו שלש בנות מכל אשה ושל זו נולדו קודם של זו. חוץ מן הקטנה, שאין שייך להזכיר עליה גדולה, דקסבר מעייל אניש נפשיה מספיקה, ולא רמי אנפשיה בשעת קידושין, דלא ליתי היום או למחר לידי ספק איזו כת קאמ'. חוץ מן הגדולה, דודאי לא עייל אספיק', וקשי' דר' מאיר אר' מאיר ודר' יוסי אדר' יוסי. מוחלפת השיטה, במתניתי' תחליף בדר' מאיר ר' יוסי ודר' יוסי ר' מאיר. והתניא בניחות'. שזמנו קבוע כגון מועדים.
האומ' קונם שאני טועם עד הקציר של חיטין, או עד הבציר של ענבים, או עד המסיק של זתים, וכל שאין זמנו קבוע, כגון בציר וקציר ומסיק, והאי כללא לדברי הכל הוא. אמ' עד הקיץ של תאנים, או שאמ' עד שיהא קיץ, אסור עד שיתחילו העם להכניס כלכלות, סלין שמכניסין כשקוצצין התאנים. אמ' עד שיעבור אסור עד שיקפלו המקצועות, אסור עד שיצניעו הסכינים שליקטו בהם התאנים, יכפלו כמו [שבת קי"ג ע"א] מכפלין הכלים, מקצועות היינו סכינין, ולא של ענבים פי' אינו אסור עד הבציר, ואע"פ (שבציר) [שקציר] לאחר הקציר מיד מקציצן בידיו ואחר כך משימין אותו תוך הדבש, הילכך קרי ליה קיץ, אבל ענבים לא מקצצין בידיו הילכך לא הוי בכלל תאנים. (מכדין) [מירדדן] מתבשלין יפה ומתייבשין. רוב המקצועות. ולא כל אותן שבשדות.
<h2>דף סב.</h2>
ותנא הוקפלו רוב המקצועות. התאנים שבשדות ושבאילנות מותרי' משום גזל ופטורים מן המעשר דמכאן ואילך הפקר הן. אשכחי' ההוא גברא. בעל הפירות מצא ר' טרפון שהיה אוכל ובהתיר היה אוכלם כי כבר הוקפלו. הוה ליה לפייס בדמים, ונמצא שהציל עצמו בכבוד תורתו, ולפיכך היה מצטער. אקרא מקרא. אשנה משנה. אשנן תלמוד. זקן, זה שקנה חכמה. תיגרא ברישא. דנו דיני ברישא, ובני דור כהנים לא היה כהנים אלא תלמידים חכמים היו.
<h2>דף סב:</h2>
ארנונא מס של בהמות. עבדא דנורא אנא, עבד של ע"ז פלונית שעובדין לאש, דאינו אלא להבריח ממס ממנו, ואית דגר' עבדא דנגרא, עבד של ע"ז סתם ורבו בתי ע"ז. והאיכ' לפני עיור דקמזבנת עצים ועושים מהם צלמים לע"ז.
לפי מקום הנדר, כלומ' בנדרים הולכין אחר מקום שנדר, בהר אם היה בהר בשעת הנדר אסור עד שיתחילו לקצור בהר, ואע"פ שישנו בבקעה בשעת קציר.
הנודר מדבר עד הקיץ בגליל, כלומר והוא בגליל בשעת הנדר וירד כו' הכל לפי מקום. אמ' קונם שאני טועם יין עד הגשמים, או עד שיהו גשמים, אסור עד שתרד רביעה שנייה לר' מאיר, ולר' יהודה ולר' יוסי, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, רשב"ג אומ' אינו אסור אלא עד שתגיע זמנה של רביעה שנייה, אע"פ שלא ירדה כיון שהגיע זמנה מותר. ואם אמ' עד שיפסקו גשמים, כלומ' משיפסקו לשאול גשמים, דהיינו מלהתפלל ותן טל ומטר, אסור עד שיצא ניסן דברי ר' מאיר, דר' מאיר לטעמיה דתנן במסכת תענית בפ"ק [ו' ע"ב] עד מתי שואלין הגשמים ר' יהודה אומ' עד שיעבור הפסח ר' מאיר אומ' עד שיצא ניסן. מחלוקת, בין ת"ק ורשב"ג, דרשב"ג אמ' עד זמן ות"ק אמ' עד שתרד, דאמ' עד הגשמים אבל אמ' עד הגשם דברי הכל עד זמן הגשמים.
<h2>דף סג.</h2>
רביעה גשמים קרי ליה רביעה, כדקתני במסכ' תענית [ו' ע"ב] מיטרא בעלה דארעא, דכתי' [ישעי' ה'] והולידה והצמיחה לשון בעילה. אפילה שלישית. ת"ח לשאול ואין מתענין. לשאול דמאותו יום ואילך מתפללין ותן טל ומטר, ושלישי נמי שאם לא ירדה לזמן השלישי, למר כדאית ליה מתענין יחידין, אלא שנייה למאי הילכת' קרי ליה זמן, ואמ' ר' זירא לנודר, דהנודר בסתם עד הגשמים אסור עד רביעה שנייה, בין דאמר עד הגשמי' בין דאמ' עד הגשם, ואמרינ' עלה כמאן אזלא הא דתניא גשמים שירדו ג' ימים בזה אחר זה אתה מונה רביעה ראשונה ושנייה לא פחות מד' ולא יותר, והא הכא דאמרינ' דשנייה לא קתני אלא משום נודר, ותיובת' דר' זירא, דאמ' אבל אמ' עד הגשם עד זמן רביעה ראשונה לחוד קאמ', ולא שנייה לדברי הכל אפי' רשב"ג. אמ' ר' זירא לא קשיא הא דקתני הכא אסור עד רביעה שנייה דאמ' עד הגשמים, אבל אמ' עד הגשם, לעולם אימ' לך דלד"ה עד זמן רביעה ראשונה קאמ', דגשם חדא רביעה משמ'.
<h2>דף סג:</h2>
שלא נתכוון זה אלא בשעה שבני אדם מצווין לשתות יין דהיינו בלילי פסח דצריך לשתות ד' כוסות.
לילי צום הכיפורים אע"פ שיש צומות בינתיים, אסור עד צום כיפור, לפי שלא נתכוון זה אלא וכו', שבלילי יום הכיפורים מבערב י"ט הוא, ודרך בני אדם לאכול בשר, שדרך בני אדם לאכול שום שת"ח אוכלין שום מע"ש, לפי שעונת ת"ח מע"ש לע"ש. לבנך כו', וזוהי כבודי כאילו התקבלתי, ויאמר לו כלום אמרת כן אלא מפני כבודי והריני כו', זוהי כבודי שלא אטול ממך, שאתה נהנה לי, שאתה נהנה משלי. את בת אחותו, שמצוה לישאנה [יבמות ס"ב ע"ב] שאינו מבטל מצות יבום.
לשם אישות, כלומ' שלא ישאנה, נדר שלא תהנה בנישואיה, אבל אם לא נשאה או גירשה מותר. לשם אכילה ושתייה מרובה, אבל לשתות עמו צונן, כאדם צמא שנכנס לבית חבירו לשתות מותר.
<h2>דף סד.</h2>
בכבוד אביו, שיאמרו לו אילו ידעת שהיו אומרים להם ראו גידולין שגידלת' (במקהל) כמה קל להם לנדור, ואמ' אילו ידעתי שכן לא הייתי נודר, כי מתביישין. (כי) [וחכמים] אוסרין, לפי שאף [שאין] על דעתו להתחרט אומר מתחרט אני, ונמצא שאין פיו ולבו שוין, ולא הויא חרטה. יפתחו לו בכבוד המקום, לומ' לו אילו ידעתה שתהיה רע למקום, ואתם מודים לי שאין פותחין כן, תודו לי בכבוד אביו ואמו. שבינו לבין אביו וכו', שפותחין אילו ידעת(י) שיאמרו העולם ראו גידולין שהדרו בניהם מנכסיהם, ואם מתחרט ע"י פתח זה, מתירין. ניתרין יפה, כי ישקר כדפי'.
בנולד, בדבר שעתיד להיות, שיאמר לו אילו ידעת שכן עתיד להיות, ואם אמ' לא הייתי נודר, מתירין לך, וחכמים אוסרין דקסברי דוק' בדבר שהיה בעולם בשעת הנדר יכול לומר אדעת' דהכי לא הייתי נודר, דהוה לי' לאסוקי. אבל בדבר של' בא לעולם, (איך) [אין] יכול לומ' כיון דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה. ובמסכת נזיר פר' ב"ש [ל"ב ע"ב], הודו חכמים לר' אליעזר.
<h2>דף סד:</h2>
אין נשאלין לחכם, שיאמר בלבו, החכם יפתח לי בכבוד אבי ואמי, אף אני אפתח לעצמי, ואתי לזלולי בנדרים.
מיתה נולד הוא, ומשה נדר ליתרו שלא לשוב מצרים, מפני שהיה מתירא מפני אנשים עברים נצים, ובמדין נדר לו ליתרו חמיו, וא"ל הקב"ה למשה, שוב מצרימה כי מתו וגומ', שבשבילן נדרת. ולקמ' אמרינ', א"ל הקב"ה למשה במדין נדרת', במדין לך והתר נידרך, מלמ' דפותחין בנולד, ורבנן סברי דכבר מתו בשעת הנדר, ומשה לא ידע הילכך הוה ליה נדר בטעות. ובין לרבנן ובין לרבי אליעזר, מי מצית אמרת, מתו ממש דתן ואבירם, והם מתו במעשה דקרח שירדו מנכסיהן, ורבנן כדפי' שכבר ירדו מנכסיהן וה"ל נדר בטעות. מילתא דאיסורא [גיטין ל"ה ע"ב] ואי מתיר לו יהיה סבור שיוכל לעשות אותו איסור, כגון אם נדר שלא לשחק בקוביאות או שלא לאכול בסעודת הרשות.
<h2>דף סה.</h2>
במדין נדרת לפני יתרו, לך בפניו והתר. אשר השביעו, אלמ' דאלה דכתיב גבי ויבא אותו באלה, היינו שבועה. ארנבת חייה, ממש וי"מ שאינה מבושלת. הוה מצטער צדקייהו, הוה מבזה את נבוכדנצר על כך והיה מצטער שלא היה יכול להגיד, ומפר' בס"ע [פכ"ה, איכ"ר פ"ב י"ד] שמינהו נבוכדנצר תחת יכניה שהוליכו עמו לגולה, ומינה צדקייהו על ז' מלכי אומות העולם, יום אחד נכנסו אליו במרמה, ואמרו לו אתה מלך בן מלך, ולך נאה למלוך, רצונך נהרוג את העם הזה, שאין כל גופו אלא אתה, אמ' להם אף דבר גנאי ראיתי בו, וסיפר להם מעשה הארנבת, הלכו הם והגידו למלך, אותו יהודי המלכת' עלינו, הגיד ממך כך, מיד שלח אחריו, ואחר הסנהדרין. ואינו כנולד, אין להם תורת נולד. מת או עשה תשובה, אמאי אינו כנולד הא נולד גמור הוא. כתולה (עצמו) [נדרו] בדבר, שכשאמ' אביה רע, הוי כאמ' לא אשאנה כל הימים שהוא רע, ולא דמי לנודר מן האדם ונעשה סופר, דלשם לא אמ' קונם ממנו שאינו סופר, הילכך הוה ליה נולד גמור דלא מסיק אדעתי', אבל הכא כאילו פיר' להדיא, שכשיסתלק הדבר שתלה בו, יסתלק הנדר, הילכך ואינו נולד דהא מסיק אדעתיה. כבר מת, בשעת הנדר הילכך הוה ליה נדר בטעות ופותחין ולא הוי כנולד.
<h2>דף סה:</h2>
על לא תיקום וכו', כל המדיר חבירו מנכסיו עובר על כל אילו, כל מי שהוא עני נופל עלי. ימנו חכמים גבאים לפרנסו, ואני אתן להם צדקה, ויפרנס עם שאר עניי העיר. שאני אומ', כלומ' כל מי שהוא מעני, נופל תחילה ביד קרובים, ולא ביד גבאים הילכ' איכ' עבירה.
ושער ראשו מטלטלי הוו, דכל העומד ליגזז כגזוז דמי, אתה מוכר ואוכל, כלומר שלא תשתייר כלום, אתה צריך לפרוע כתובתה ממקרקעי. אין מסדרין לב"ח, שאין מניחין ללוה כלום לצורך עצמו, וקתני אפי' אתה נותן שער ראשך ואוכל, אין מניחין לו קרקע כלום, ואמרינ' במסכת ערכין [כ"ג ע"ב] שמניחין לו מנכסיו, אע"פ שחייב לב"ח יותר משיש לו ממון, נותן לו מזון ל' יום וכסות לשנה אחת, ומטה מוצעת וסנדליו ותפילין, והשאר נותנין לב"ח.
<h2>דף סו.</h2>
לומ' שאין מקרעין לשטר כתובה, כלומ' אם אתה רוצה שיקרעו הכתובה, אפי' אתה מוכר וכו', אבל לעולם מסדרין, אכן הכתובה לא היו מקרעין, דכשיהיו לו עוד נכסים יצטרך להשלים פירעון הכתובה. בשבתו' וימים טובי', אילו ידעת' שצרי' להתענות בשבתות וימים טובים, הייתה נודר, ואי אמ' לא, מתירין לו.
שאני נהנה לזה, וכדמתרגמינ' לעיל [כ"ו ע"א] בפ' ד' נדרים שתלאן זה בזה, שאמ' זה כזה הילכ' הותר הראשון הותרו כולם. לזה קרבן, כלומ' מה שאני נהנה לזה, מזה יהא קרבן. אמ' רבא ר' שמעון היא, דאמ' במסכ' שבועות [ל"ח ע"א] היו חמשה תובעין אותו כו', ר' שמעון אומ' אינו חייב קרבן, עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד לא לך ולא לך, ובמתניתי' נמי, כגון קרבן שאני נהנה לזה ולזה, הוי כל אחד נדר בפני עצמו, כאילו הזכיר קרבן לכל אחד ואחד, ולכך נקט נמי ברישא כולכם, ולא נקט לזה ולזה, דבזה ובזה לא שייך הותר מקצתו וכו'.
בכבוד אשתו ובניו, כגון שנדר מאשתו הנאה, שחייב לגרשה וליתן כתובה, ואומ' לו אילו הייתה יודע וכו'. מה ראתה אימן כו', כלומ' ודאי דבר ערוה ראה בה, ויוציאו לעז על הבנים. כעורה והיא נאה, מותרת בלא שאלה, דהוי נדר בטעות, לא מפני כו', כלומ' לא מפני שנעשית לבנה, אומ' אני שמותר דזה הוי נולד. מעשה לסתור, דקתני רישא לא מפני שהיא נאה הותר, והדר תני מעשה שמתירה בשביל שנעשית נאה.
<h2>דף סו:</h2>
תותבת, שנפלה ממנה שן אחת, והיינו יפוה דקתני מתני'. ימחה על המים, ואפי' על הספק דשמא נטמאה והיא אסורה, ולא יהיה שלום בבית. [כל בני אלמנה] ותיעשה אלמנה, ובערוך פי' אלמנות חיות שהדירה (בעודה) [בעדו], וא"כ ימותו בניה, כאלמנות חיות שלא תהיה לה היתר. דלא לירגיל, שלא ירגילו בנדרים. לזילותא קמיכוין ורוק' בלבושיה לבד, לאו זילותא ולא יוצא ידי נידרו. מום יפה, מום כמו מאום פי' מאומה, כלומ' דבר שיפה שבך, וחבירו באיוב [פל"א] אמר ובכפי דבק מאום. גלגל עגול הוא, ואל תדמיהו לעניצי פשתן וכרוך זב"ז, קרצשוב בלע'. טרוטות, רכות לא רחבות, בלום, חוטמו קטן שאינו בולט לפנים. כפולות, צבה נפוח. ושרייה, לפי שבעלה אמר לה שתראי מום יפה, ולא היה דבר יפה, לישנ' אחרינא שמא מצא לה שהיה הגון לה לפי מומיה, ולכן התירה, עיקר. תרין שלפוחי, מעט עדשים, כדאמרי אינשי, והיא היתה סבורה [כן] ולא הבינה, ולקחה תרי ממנו ולא יותר. בשלי גריוא, מדה גדולה, [תרי בוציני] שני אבטיחין דילועין קטנים, איתא תרי שרגין. דשירגי נמי איקרי בוציני, דכתיב' את נרותיה ומתרגמי' את בוציניה, ובגלל שלא הבינה אמר לה לכי ושברי אותה על ראש הבית, שנקרא בבא, והיא הבינה על ראשו בבא בו בוטא קאמ' לה. שני בנים, על שם שני בוציני.
<h2>דף סז.</h2>
נערה המאורסה אביה ובעלה, זה עם זה. [ע' ע"א] מת האב, כשהיא ארוסה לא נתרוקנה רשות לבעל, כלומ' אין ביד הבעל רשות להפר חלק האב. נתרוקנה רשות לאב, ביד האב להפר חלק הבעל. [גמ'] מאי דאוקי הדר עקריה, לגמריה שהרי שאל על הקמתו והוי הפרה מעליי'. קמ"ל, שאם קיים אחד מהם אע"פ שנשאל על הקמתו אינו מפיר, עד שיפירו שניהם בבת אחת, ולאו דוק' בבת אחת, אלא זה בחיי זה, ואפי' זה אחר זה הוי הפרה. ואם היו תהיה לאיש, לעי' מיניה כתי', וה' יסלח לה כי הניא אביה וגומ', וכתי' ואם היו וגו', וי"ו מוסיף (וגלה) [על ענין] ראשון, מגיד שבעלה עם אביה.
<h2>דף סח.</h2>
בעל מיגז גייז, (מת האב מצי למיבעי) מיגז חותך הנדר לשנים, כגון מגיז שני זתים, מתיר האחד והשיני באיסור נדר קאי, או מיקלש, כלומר מקיל איסור הנדר על פני כולו. או ששמע ושתק ומת בו ביום, דלא הוי קיום. או ששמע והפיר ומת בו ביום, שאם שמע האב באותו יום ומת הבעל, צריך שיהא האב מפיר ביום שומעו, ואפי' לאחר מיתת הבעל. וזוהי ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב, שהוא מפיר ביום שומעו, ואפי' י' ימים לאחרי כן שמת הבעל, ומהני שמע האב ומת בו ביום, שיפר בו ביום לאחר מיתת הבעל.
<h2>דף סח:</h2>
שאין הבעל מפיר אלא בשותפות, ואינו יכול להפר חלקו של אב.
<h2>דף סט.</h2>
שמע האב והפיר לה לא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, הבעל. חוזר האב ומפיר חלקו [של בעל], שאף כגון זו שנינו נתרוקנה רשות לאב, ואין צריך האב לחזור ולהפר רשות של עצמו, שכבר הפיר בחיי הבעל, ואותה הפרה שהפיר בחיי הבעל הויא הפרה גמורה, משום דמיגז גייז חלקו, דאב מפיר חלקו לגמרי, ולא הוה לי רשות לבעל, באותו חלק שהיפר בחיי הבעל, כלל. דברי ב"ש, דאמרי מיגז גייז, שעוקר כל אחד חלקו לגמרי, וכיון דמיגז גייז אמרינ' דההוא חלק חבירו וצריך להפר, אבל ב"ה סביר' לי', דאינו יכול להפר חלקו לבד, אלא חוזר ומפיר חלקו של עצמו וחלקו של בעל, משום דאותה הפרה שהפיר האב חלקו, בחיי הבעל לא הויא הפרה גמורה, דמיקלש קליש ואינו מופר גמור, דהוה ליה לבעל רשות באותו חלק שהפיר האב בחיי הבעל, הילכך אמרי בית הילל צריך להפר חלקו וחלק הבעל.
נשאלין על ההקם. כלומ' נדר שלם מתירין, אבל אם באתה האשה לשאול לחכם על חלקה של בעלה, (דהיינו) [דהאב] היפר, אין מתיר לה חכם דנדר שלם מתירין ולא חצי נדר. ת"ש דאמ' רבא, [י"ח ע"א] בפר' אילו מותרין, תנן שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל, ואכל אינו חייב אלא אחת, ואמר רבא אם נשאל על הראשונה שנייה חלה עליו, ה"נ אם נשאל על הקמה ראשונה שנייה חלה עליו. אמ' לה בעל לאשתו, קיים ליכי ומופר ליכי ולא תיחול הקמה אלא א"כ תיחול הפרה, כהפרה מעלייא היא.
<h2>דף סט:</h2>
הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה, דסבר ר' מאיר תפוש לשון ראשון. אמ' ר' יוסי אם לכך נתכוון מתחילה, כגון שאמ' לכך נתכוונתי שתהא תמורה עולה ושלמים, אלא שלא יכולתי להוציא שתי שמות כאחד. הואיל ואי איפשר כו' דבריו קיימין, ויביא בדמי חצייה עולה ובדמי חצייה שלמים, והכי מפר' במסכ' תמורה [כ"ה ע"ב] פר' כיצד מערימין על הבכור. דהפרה חלה, והפרה מעלייא הוה. כל דבר שאינו בזה אחר זה, וזה אינן בזה אחר זה שהרי אם קיים לה שוב אין יכול להפר.
<h2>דף ע.</h2>
כולה יומא בר הקמה ובר הפרה, כלומר כל היום יכול להפר, הילכך אע"ג דקיימו שעה אחת יכול להפר. דאמ' קרא בנעוריה בית אביה, דמשמ' כל זמן שהיא נערה שייכא לאביה ואפי' כשהיא ארוסה, אמ' קרא ואם היו תהיה, נימ' קרא ואם תהיה, מאי ואם היו דמשמ' שתי הויות.
<h2>דף ע:</h2>
קודמי הוייה שנייה, דארוס אחרון, לקודמי הוייה [ראשונה], דארוס (אחרון) [ראשון] שעתיד ליארס מהראשון. קודם הוייה ראשונה אב מפיר לבדו, דנתרוקנה רשות לאב לבדו, ואימ' [וכו'] מה שאב מפיר לחודיה בקודמי הוייה שנייה היינו, בנדרים שלא ניראו לארוס ראשון, היינו בזמן שלא שמע הבעל קודם שימות. [אבל נדרים שנראו לארוס] לא מצי מפיר לה, כלומ' עד שתחזור ותתארס, ואז אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, ואליב' דב"ה, אי כו', כלומר דאי בנדרים [שלא] (ש)ניראו לארוס מצי מפיר לחודיה אב, דבהא (נמי) נתרוקנה רשות לאב א"כ והיו תהיה לאקושי הויות להדדי למה לי. מבנעוריה בית אביה נפקא, דמשמ' כל זמן שהיא בנעוריה, אלא מדאיצטריך קרא, ש"מ דדומיא דקודם הוייה בעינן, דהיינו נדרים שלא ניראו לארוס וב"ה ש"מ. ויש ספרים דגור' אבל נדרים שניראו לארוס לא מצי מפיר אב, ומשני אי בנדרים שלא ניראו לארוס מבנעוריה נפק', וגיר' זו נ"ל עיקר, וכן היא בספר האשירי שהבעל מפיר בבגר' שקידשה כשהיא נערה, ובגרה ועדיין היא ארוסה.
<h2>דף עא.</h2>
אפי' למאה, כגון שגירשה זה ולקחה אחר אפי' שעה אחת, דלעולם הויא נערה בכל הלקיחות. אבל שניראו לארוס ראשון, כגון ששמע ארוס ראשון. קרא יתירה דניכתוב קרא נדריה וכל מבטא שפתיה, להכי איצטריך עליה, אפילו היו עליה כבר, בין ניראו ובין לא ניראו, אביה ובעלה מפירין נדריה.
<h2>דף עא:</h2>
ואי אמרת כהקמה דמי לא מצי מפיר, דלאחר שקיים הבעל שוב אין יכול להפר.
<h2>דף עב:</h2>
אם משתיכנס לרשותו אין יכול להפר, דאין הבעל מפיר בקודמין. שיפר בלא שמיעה, כגון שאמ' כל מה שנדרת יהא מופר.
<h2>דף עג.</h2>
והשקה [אותה] לבדה, ה"נ אותה דווקא לבדה, ולת"ק לאו דווק'.
<h2>דף עג:</h2>
עד שתיכנס לרשותו, שתינשא לו. הואיל ובעלה חייב במזונותיה, כדאמ' בכתובות [נ"ז ע"ב] עשתה י"ב חודש בפני הבעל חייב במזונותיה. יפר, אי זה שירצה.
<h2>דף עד.</h2>
שיש לאחרים רשות בה, היבם שיני, א"ל השבתני על שני יבמין, שיש לאחרים רשות בה, למה אתה חלוק אף על יבם אחד. א"ל אין היבמה אשתו גמורה, כלומר אינה בסקילה, כארוסה הבא עליה בסקילה.
<h2>דף עה.</h2>
כל נדרים שתידור כו' הרי הן קיימין לא אמ' כלום, לדברי הכל דנדרים שלא באו לכלל איסור אינו יכול לקיים. ר' אליעזר אומ' מופר, דכ"ש שיכול לבטלם, הואיל ועדיין לא באו לעולם, ואין בהם חששא ולא דמי לקיום, דדוק' שהגיעו לכלל נדר יכול לקיים, הילכך לא אמ' כלום לד"ה. את שבא לכלל הקם, דהיינו שנדרה כבר.
<h2>דף עו:</h2>
(הניית) הפרת נדרים, שאמרה תורה, להקל שמפיר לה זמן ארוך. (ולהקל) [ולהחמיר], שמפיר לה זמן קצר. (הפיר) [יפר] בלילי שבת וביום השבת, היינו להקל. מפיר עד שלא תחשך, ותו לא דהיינו להחמיר. אבל נישאל יום השבת קרוי ביום שומעו, ולאו דווק' נקט שבת דהוא הדין לשאר ימים אין הלכה כאותו הזוג, ר' יוסי ור' אלעזר. חביבי, ר' חייא. שדי גירא ובדיק, זורק חץ ובודק הנדרים ומתירם, דקסבר אין צריך ישוב דעת יפה בהתרת נדרים, אלא אפי' מתעסק בדברים אחרים, ואפי' מעומד. יתיב וקאים, כלומר עומד ויושב ומתיר נדרים, דקסבר אפי' מעומד, ולא בעינ' יושב כמו גבי דין.
<h2>דף עז.</h2>
תנ' הת' בפר' בתר' דשבת [קנ"ז ע"א] מפירין נדרים, בעל לאשתו. ונשאלין, היינו לחכם. איבעי' להו מפירין [נדרים] בשבת. לצורך השבת אין, דלצורך השבת קרוי אתרוייהו, אבל שלא לצורך שבת לא. או דילמ' [אפי] שלא לצורך, נמי, דלצורך לא קאי אלא לנשאלין, אבל הפרה הויא אפי' שלא לצורך השבת, דלא הוי' כמו (רץ) [דין] כמו שאלה לחכם דהויא כמו דין. למ"ד כל היום טפי לא מפיר אפי' שלא לצורך השבת מפיר, בשבת, שאם לא יפר בשבת, שוב לא יוכל להפר. למ"ד מעת לעת כו', אין מפירין בשבת, דהא בחול יש לו שהות להפר, עד מעת לעת. איפשר מבעוד יום, כשהיה לו שהות מבעוד יום להפר. איזדקיקו ליה, כלומ' הסכימו להתיר. אפי', כשהיה לו שהות לישאל מבעוד יום, וא"ה התירן בשבת ואע"ג דתנן [ביצה ל"ו ע"א] אין דנין בשבת, לא הוי דין, כיון דסביר' ליה אפי' מעומד, (וק"ו) [ודוקא] דין מיושב. ובקרובים (וקל וחומר) [ודין פסול דכתיב] לא יומתו אבות וגומ'. ובלילה, ודין דווק' ביום, מביום הנחי' א'. [לא מתחזי כדינא], איכא היכרא טובה ולא מיחזי כדינא.
<h2>דף עז:</h2>
אמ' רבא אמ' רב נחמן הלכה נשאלין וכו', ובלבד שיהא צורך שבת. ר"ג סבר אין פותחין בחרטה, דכדו תהיית, או לבך עלך, אלא בעי חרטה מעולה, לעשות הנדר מעיקרו טעות ולכך ישב. ל"א ר"ג סבר אין פותחין בחרט', החכם עצמו צריך להתחיל ולמצוא סברא נכונה, להתיר הנדר לעשות הנדר מעיקרו טעות, הילכך בעי ישוב הדעת. ורב נחמן סבר [פותחין] אין פותחין, אלא הנודר מתחיל בחרטה ואם אינו מתחיל אין מתירין לו, הילכך היכ' שהתחיל, החכם מתיר לו ולא בעי דיקדוק רב. כל נדרים שתדורי, כלומ' שנדרת', לא אמ' כלום, דאין זה הפרה. שיבטל בלבו, שיחשוב בלבו הפרה מעלייא. בלשון בעל, בעל צריך לומ' מופר לך, וחכם מותר לך. זה הדבר, משמ' ככתבן, בעל בלשון הפרה, דכתי' ואם הפר יפר וגומ', וחכם מתיר.
<h2>דף עח.</h2>
דכתי' ואל ראשי המטות, דהיינו חכם וכתי' לא יחל דברו הא אחרים [מיחלין]. ראשי המטות, מחילין היינו מותר. מכאן להפר' נדרים בג' הדיוטות, דאהרן חד ובניו תרי וכל ישראל חד הרי ג'.
<h2>דף עח:</h2>
ע"מ למיקט, אינו שותק אלא ע"מ להקניטה, שלא תהא רגילה בנדרים, הילכך מפיר אפי' לאחר י' ימים.
<h2>דף עט.</h2>
הפיר בלבו אינו מופר, ומקשי הא קתני לעי' [ע"ד ע"ב] ב"ה אומ' אחד זה מבטל בלבו, ואין צריך להוציא בשפתיו, (א"נ) [י"ל] ב"ה איירי לעי' באומר טלי ושתי, אבל בלבו לחודיה לא מהני. נשאלין על ההקם, לעיל [ס"ט ע"א] פי'.
איני יודע שיש מפירין יפר, כשידע שיש בידו להפר יפר דברי הכל, דכל זמן שלא ידע, נעשה כמי שלא שמע, וכשישמע ה"ל ביום שומעו ויפר. ר' מאיר אומ' לא יפר, דסביר' ליה לעולם (יפר) לא יפר אלא אם כן ידוע בו ביום שהוא נדר, ואם עבר היום ולא ידע שוב אינו יכול להפר, דכיון דידע שיש מפירין הוה ליה כיום שומעו. ליהוי כשותק על מנת למקט, ואמאי קאמ' ר' מאיר לא יפר, ואפי' רבנן לא פליגי אלא משום דאין כאן שמיעה כלום.
ארחץ ולא ארחץ. מפר' בגמר' אתקשט כיחול ופירכוס והעברת שיער של אותו מקום.
<h2>דף עט:</h2>
מלמד שהבעל מפיר נדרים שבינו לבינה, כגון גילוח שיער באותו מקום, ולאו נידרי עינוי נפש הוי.
הלין והלין, בין אילו, בין של עינוי, מיהו [נדרים] של עינוי נפש, מפיר לעולם, אע"ג דמגרש לה לא חל נדר עלה, ומופר לעולם, דהכי קתני מתניתין אילו נדרים שמפיר לעולם, נדרים שבהם עינוי נפש, אבל שאין בהם עינוי נפש, כי מגרש לה חיילי עלה.
והתנן האומ' לאשתו קונם שאני עושה לפיך ר' (יהודה) [יוחנן] בן נורי אומ' יפר שמא יגרשינה, ואם תחזור אליו, לא יוכל ליהנות ממעשה ידיה, הילכך יפר ויהיה מותר, ומעשה ידיה דברים שבינו לבינה הוא, ואמ' לא חיילי עלה כי מגרשה. אילו ואילו הויא הפרה, לענין שאם יגרש ויחזירנה, הוי מופרין, אף אינם של עינוי נפש. אבל לאחרים, כלומ' כשאינו מחזירה, ולרבנן דקרו לרחיצה וקישוט עינוי נפש, דברים שבינו לבינה מיקרי, שנדרה שלא תאכל עמו בקערה, או שהדירתו ממעשה ידיה, כמה שתעדיף על הראוי.
<h2>דף פ.</h2>
הנאת רחיצה עלי לעולם, והא לא ארחץ דקתני, פירושו ושבועה שלא ארחץ, שאמרה שבועה שלא ארחץ, ור' יוסי לא חייש לניוול כלל.
<h2>דף פא:</h2>
בין בינה לבינה בין בינו לבין אחרים, כלומ' בין לעצמו שלא ליהנות משלו, בין לאחרים שלא ליהנות מאחרים. בינה לבינה מפיר, בינו לבין אחרים אינו מפיר. אינו צריך להפר, שהיא משועבדת לו בכך. ר"ג אומ' יפר שנ' לא יחל, ואע"ג דאיפשר בלא הפרה, מוטב שיפר שלא יבא לידי שום חילול. בדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתא רשאי, להתירן. [ר"ג היא], דאי רבנן האמרי כו' כדתנן במתני' אם אתקשט וכו'. אלא ש"מ דאם נדרה לר' יוסי אם אתקשט דמפיר משום דברים שבינו לבינה. תשמיש לרבנן עינוי נפש הוי, ומפיר בין לו בין לאחרים. או דברים וכו', ומפיר דווק' לו ולא לאחרים.
<h2>דף פב:</h2>
משתי ככרות באחת מתענה, כגון שהוא פת נקייה, ויש עינוי נפש, ושני פת קיבר, ואין בה עינוי נפש. מתוך שמפיר וכו' דכיון דהוי מידי דאכילה, הותר מקצתו, הותר כולו, ולא דמי למתני' דלקמ' [פ"ו ע"ב] דתאנים וענבים, דלא אמרינ' הותר כולו, היינו משום דהתם פי', והכא איירי שהפיר בסתם ומועיל לכל הנדר, ולא דמי נמי לנטולה אני מן (היה) היהודים [צ' ע"ב] דלא אמרינ' מתוך שמפיר חלקו מפיר נמי לאחרים, דלא הוי מידי דאכילה, ובמידי דלאו עינוי נפש, גזיר' הכתוב דאינו מפיר כ"א לעצמו, דכתי' בין איש לאשתו, ואף בככר שני שמפיר משום מתוך, היינו משום שאף בו יש קצת עינוי נפש, ודוק' גבי התרת חכם אמרינ' הותר כולו, לפי שעשה הנדר בטעות מעיקרו.
<h2>דף פג:</h2>
מכלל דבעל לאו בכלל בריות, דאל"כ ה"ל עינוי נפש, ואמאי לא יפר. אם נתגרשה וכו' דאז הבעל בכלל הבריות.
<h2>דף פה.</h2>
קו' פי אבא, האשה שאמרה מה שאני עושה יהא קונם לאבא ולאביך, והיינו קונם שלא יהנה פלו' ממני. אין צריך להפר, דהא משעבדה לי' למעשה ידיה. שמא תעדיף, דהעדפה דידה הוי, הילכך יפר, דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם, דכיון דכשיבא לעולם, הוי לאלתר שלה הילכך יפר. ור' יוחנן בן נורי, אע"ג דלא חייש להעדפה יפר. שמא יגרשינה, וחל עלייהו הקדש בשעת גירושין. ותהא אסורה לחזור לו, דיהיה אסור ליהנות ממעשה ידיה, דקסבר אדם אוסר דבר שלא בא לעולם, אע"ג דלכשיבא לעולם אינו שלו, דהיינו נמי כשהיא תחת בעלה אינו שלה, הואיל וכשתתגר' לו יהיה שלה, ויהיה איסור חל עליו, ובהא פליגי ר' עקיבא ור' יוחנן ב"נ.
<h2>דף פו:</h2>
שאני קונמות כו', כלומר בלשון קונם, אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, משום דכקדוש' הגוף דמי, שאין לו פדיון. הקדש, כאותה דאמ' (בב"ק) [יבמות ס"ו ע"ב] באיתת' דעיילא איצטילא דמילת' בכתובת', שכיב, שקלו יתמי פרסו' אמיתנ', אמ' רבא קני' מיתנ', דקדש' קדוש' הגוף, דתכריכין אין להם פידיון ואסורין בהנאה כהקדש, ואע"ג שהיה משועבד לכתובה הקדש הפקיע. חמץ, נוכרי שהלוה לישראל על חמץ, איסור פסח מפקיע שיעבוד הגוי, ושיעבודו אסור בהנאה. שיחרור, מפקיע שיעבוד הכתובה שהיה לה על העבד, אם שיחררו האדון. [אי הכי למה לי שמא יגרשנה], יקדשו מהשת', ואמאי קאמ' ר' יוחנן ב"נ שמא יגרשינה. אלמוה רבנן שיעבוד הבעל, דכל זמן שלא מתגרשה דלא תיחול איסור קונם, דאלת"ה אם מקניטה תאמ' קונם וכו'. אותה דווק', כי הניא אביה אותה, ואם ביום שמוע אישה יניא אותה.
<h2>דף פז.</h2>
ועל יהונתן, ומהאי קרא ילפינ' על כל מת ומת. יצא ידי קריעה, ולא בעינ' קריעה לשם המת. מתניתי' במפר', שפיר' ואמ' לבתי אני מפיר, ואז אינו מופר עד שיחזור ויפר לאשתו. והתני', בניחות' דמסייע, דאיכ' חילוק בין סתם למפרש. ומגרש שאם נתן לה גט, וחזר תוך כדי דיבור, אינה חזרה ואם היה כהן אסור להחזירה, ואם קידשה אחר מקודש'. קיים לתאנים כו', ומ"מ אם קיים לענבים אינו כלל אף לתאנים. הרי אילו שני נדרים, ויכול להפר או לקיים כל אחד בפני עצמו. מני מתני', דקתני קיים מקצתו כאילו קיים, כולו הפיר מקצתו לא הפיר כולו.
<h2>דף פז:</h2>
מה יקימנו ממנו, כלומ' מקצתו אף יפירנו משמ' מקצתו. מי כתי' יפר ממנו, כלומ' יקימנו משמ' ממנו דכתי' ביה מם, אבל יפירנו לא כתיב ביה מם. מה הפרה מה שלא הפיר לא הפיר, כלומ' לא הפיר כלל, ואף לתאנים אין מופר. אף הקמח, כשקיים לתאנים מה שלא קיים, לא קיים כלל אף לתאנים. ואע"ג דבעלמא כשקיים אינו יכול להפר, הכא יכול להפר לשניהם. ר' מאיר אומ' לא יפר, אלא אם כן ידע בו ביום, דלא אמרינ' מקצת ידיעה ככל ידיעה.
<h2>דף פח.</h2>
הרי המעות נתונין לך במתנה, והבעל מותר בהם, לפי שאינו זוכה בשל חמיו, אלא בשל אשתו, אבל לא אמ' לה בלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם. אלא מה שתירצי עשי, קנה יתהון דיד אשה כיד בעלה, והוה לה כאילו נתן ליד חתנו, ואסור ליהנות מהם.
<h2>דף פח:</h2>
יקום עליה, עליה משמ' שיחול עליה לאחר זמן.
<h2>דף פט.</h2>
והיא ברשות הבעל מפיר לה, ואע"פ שאינו חל עד שתצא מרשותו, כדמפר' ואזיל. ר' ישמעאל אומ' יפר, דאזיל בתר חיילות הנדר, ור' עקיב' אזיל בתר שעת הנדר. ר' ישמעאל אומ' לא יפר ר' עקיב' כו' ואזדי לטעמייהו דרישא. זה הכלל, דתנן לעי' בפר' נערה המאורסה [ע"א ע"א] זה הכלל כל שיצת' לרשות עצמה כו' או שהלכו שלוחי הארוס וכו', וכה"ג אפי' נתארסה ונתגרש' למאה, עדיין היא ברשות האב, דמעולם לא מסרה האב לבעל, הילכך אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. זה הכלל דקתני הכא, מסר האב כו', דיצתה מרשות אב. בוגרת והיא יתומה, [נערה ובגרה כו'] תוך שהביאה ב' שערות באותן ו' חדשים שבין נערות לבגרות.
<h2>דף פט:</h2>
וכן נערה שלא בגרה, ומת אביה, וכן נערה שמת אביה ומשמת אביה בגרה, וכן בוגרת ואביה קיים, וכל משנה זו מילת' דפשיט', אלא תנא חושבנא אמ' לן לומר כמה נשים נדריהן קיימין. זו דברי ר' יהודה, דעביד חושבנ' מדקתני אף בסיפא. אבל חכמי' אומ' שלש נערות כו', בוגרת ונערה יתומה, ויתומ' בחיי האב וכולהו כו' דמתני, ככל הני תלת.
אם אני עושה לפיך, הואיל ותלת' הנדר, במידי דבר הפרה יפר, דהואיל ונאסרת בהנאה, אבל אם עושה, גנאי הוא לו, והוי דברים שבינו לבינה, וגר' הרי זה יפר. ר' נתן לא יפר, דקסבר אין מתירין הנדר עד שיחול, וכל זמן שלא עשתה לפי בעלה אינו חל. וחכמי' אומ' יפר, שבעל מפיר אע"פ שאינו חל.
נטולה אני, מהנאת שאר היהודים וכל זמן שלא שימשה אין הנדר חל. אי לא אתני הילכת', נדר שאם ישא אשה, קודם שיהא שונה הילכת', שיאסר הנאה כל העולם עליו, רהיט בגופא, טרח סגופו. ותובילא, וכאילו היה מושך בחבל, ולא היה יכול ללמוד, ולא רצה לישא אשה פן יחול הנדר. ושבשיה, הטעהו בדברים להשיאו אשה כדי שיחול הנדר, ואז יוכל להתיר, דס"ל כר' נתן דאמ' אין מתיר וכו'.
<h2>דף צ.</h2>
שרקיה בטינא, הפשיטו ערום וכו', וטח כל גופו בטיט שלא יהנה מאויר העולם.
ה"נ פליגי בשאל', לחכם, שאף החכם אין מתיר עד שיחול, כדאמ' ר' נתן בהפרה בעל, ולא סבר כמרימ' דאמ' לקמ' אבל שאלה דברי הכל מתיר.
וחפרה הלבנה, וסיפ' דקרא כי מלך ה' צבאות, מלך תחילה ואחר כך וחפרה, חפרה לשון הפרה, וי"מ וחפרה הלבנה בזמן שהיא בעולם. וי"מ וחפרה הלבנה כלומ' כשהל [כשחל] בנה, (במה) [בנה] היינו נדר, ור' נתן לטעמי' כאילו בנה במה. מחשבו' ערומי' מפיר, לא יחל וגומ', מדאפקי' בלשון חיילות משמ' שיהא חל, ואחרי כן אחרים מחילין לו.
<h2>דף צ:</h2>
השמים ביני לבינך, כלומ' גלוי וידוע לשוכן שמים, שאין זרע שלך יורה כחץ שאינו מוליד. נטולה אני מן היהודים, כבר נדרתי שלא יהא שום יהודי נהנה ממני. תביא ראייה לדבריה, שנטמאת, עדים. וכגון שלא התרו בה, דאי התרו בה חייב' סקילה, או כגון שנאנסה, והיא אשת כהן שאסורה לבעלה באונס. דרך בקשה, יעשו פשרה ביניהם, ואין יכולין לכופו לגרשה, אלא דרך בקשה יעשו, שלא תוציא לעז על בניה. יפר חלקו, לדידי' לשמש, ולכשתתגרש תהא אסורה לשמש לאחרים, כשתינשא לאחרים, דס"ל דברים שבינו לבינה. הא אנא חזינא, דנאנסתי.
נטולה אני. מהנאת היהודים, והיינו נמי הנאת תשמיש יפר חלקו, מלמ' דברים שבינו לבינו הוי, מדאין מפיר אלא חלקו, ובגמ' דחי דר' יוסי היא, ולרבנן אכתי תיבעי.
<h2>דף צא.</h2>
מסתחפ' שדיהו, כהונתך גורמת לך. גירשתני מהו, מי מהימנ' או לא, לבזות עצמה ולומר טמאה אני, ולאו דאמת הוא לא הייתה מתבזת עצמה כל כך. אבל היכא דתקיף ליה גברא, כלומר כעס היה לה על בעלה, ולהכעיסו אומר' כן, ושמא עיניה נתנה באחר ומעיזה. מיית' מייא, היתה מביאה לו מים לאחר תשמיש, לרחוץ לו ידיו. הדין מילת וכו', כלומ' דבר זה תשמיש לא היה בינינו עכשיו, חד מן אהלויי, מוכרי אהלי, כמו אהלות מר וקינמון היו פה ובעלוני, אם לא עשית.
<h2>דף צא:</h2>
לא ציערתן כן, לא שמשת כל כך עמי כמו היום. נפטויי, מוכרין נפט. מהרזק בביתא, היה נחבה הוא ואשתו בבית. פרטי לבבא, שיבר הדלת. היה אירכוס, כלומ' היה מחביא עצמו שלא יראינו בעל הבית. בבלאי דבבא, כמו אכולי דמחוזא שערי, כיפה היה שעל גבי הפתח שלא יראינו בה. תחלי שיחלי. קמ"ל, דלא, דאי אית' דהוה איסורא, לא הוה אמ' ליה, הילכך איתתא שריא.
